מאין באת ולאן אתה הולך (3)

[חלק א' מלפני 8 שנים, חלק ב' מלפני 5 שנים]

לפני כמה שבועות הלכתי למסיבת בית בברלין.

זה היה בדירה עם חמישה שותפים. הם עורכים שם מסיבה מדי חודשיים-שלושה, ומגיעים בערך מאתיים אנשים.

עקב גודל הקהל והטרנדיות שלו הם מצליחים לקבל כל מסיבה חסות מחברת משקאות אחרת, מה שאומר בירות בחצי מחיר. הם פונים לחברים, ומארגנים דוכנים בכל אחד מחדרי השינה. ידידה שלי הקימה דוכן לציור אמנותי בנצנצים על הפנים.

לכל מסיבה יש נושא, וזה הפעם היה זהב. קירות הדירה צופו בטפטים זהובים, על רצפת מסדרון הכניסה הונחו לוחות מתכת בצבע זהב, ועל התקרה תלו  עלי דקל צבועים בזהב.

ואני ראיתי את המחזה המרהיב הזה, וחשבתי לעצמי, 'מה, אין להם מה לעשות בחיים?'

זה הרגע בו הבנתי סופית שמקומי אינו בברלין.

במהלך השנים הפכה ברלין בשבילי ממקום קסום מלא פניני תרבות נסתרות, למקום הדוניסטי מלא שיחות מעיקות.

יש אלמנטים של העיר שהפכו חלק ממני, תרבות האופניים או ההאקרים לדוגמא. יש אלמנטים שאני לא יכול לסבול יותר, קצב החיים האיטי או המנטליות הברלינאית המחוספסת.

בסופו של יום אהבה לעיר היא סכום של בעד ונגד. עם הזמן התברר שאם אשאר בעיר הזאת, אהפוך לאדם מאד עצוב.

—————————

באמצע נובמבר עברתי לוורשה.

רשמית אני עדיין בברלין. הויזה שלי שם, המגורים הרשמיים שלי שם והסטארטאפ שלי שם. אבל מעשית אני קם כל בוקר בעיר אחרת, ומרגיש בה הרבה יותר טוב.

למה וורשה?
כי וורשה קרובה לברלין, ארבע שעות וחמישים דקות ברכבת של אחר הצהריים.
כי וורשה זולה, וקל למצוא בה דירה במרכז העיר.
כי וורשה מתפתחת תרבותית, ויש המכנים אותה ברלין החדשה.
כי יש לי סריטה לפולין, ותמיד רציתי לבלות פה תקופה.

—————————

שורה לוותיקי הבלוג: אני גר עכשיו בדירה של זושה (שנמצאת במקום אחר). היא אפילו תוארה בשתי מילים בפוסט הזה.