השנה שהייתה 2018: סיכום ספרים אישי ביותר

תמיד הייתי אדם אקלקטי, אבל שנת 2018 שברה שיאים. כך יצא שקראתי 25 ספרי מדב"פ בלבד ב-2018, הרבה פחות מהממוצע.

מצד שני, קראתי 15 ספרים של אגאתה כריסטי בפברואר בלבד, בערך 20 ספרי עיון, כמה ספרי מתמטיקה טכניים (תחביב ישן-חדש) וכל מיני ספרי סיפורת מז'אנרים אחרים. אקלקטי, השתמשתי כבר במילה הזאת?

אבל זה לא אומר שלא קראתי ספרים טובים ב-2018! קראתי גם קראתי! בואו נתחיל לדרג אותם.

[מקור: אוסף התמונות המהמם הזה]

למי שרוצה לראות את מנצחי השנים הקודמות: סיכומי 2010, 2011, 2012, 2013, 2014, 2015, 2016, 2017.

הפרס לסדרה שכל הספרים שלה טובים ולכן נותנים לה קטגוריה בפני עצמה


ידוע לכל קוראי בלוג שיש לי חיבה בלתי ברורה לבריאן מקללן. בשנה הראשונה בה קראתי ספרים שלו, זכה טרילוגית Powder Mage במקום השני בפרס ספרי השנה (2015).

שנה שעברה זכה ההמשך לטרילוגיה, Sins of Empire, בתואר הנחשק של "הסדרה שכל הספרים שלה טובים". וגם השנה אין הפתעות, Wrath of Empire זוכה בפרס.

בינתיים אהבתי את כל חמשת סהפרים שמקללן פירסם אי פעם. אבל כולם היו באותו העולם עם אותן הדמויות. בקרוב הוא יתחיל סדרה חדשה. ע"פ הנובלה שלה שיצאה השנה, War Cry, יש מצב שסוף סוף לא אהנה מספר של מקללן.

כמעט זכו: מחרוזת הירקן של פנדורין הוא ספר מצוין, אבל לא ברמת שאר יצירות המופת של הסדרה (אם כי שימו לב לארוחת פנדורין המדהימה שארגנו בארץ בעקבות הספר!).

Tiasa, הספר ה-13 בסדרת ולאד טלטוס היה כיפי ומהנה. אבל שנה לאחר שסיימתי לקרוא אותו אני כבר מתקשה לזכור מה בדיוק הלך שם, אז מן הסתם אין לו סיכוי לזכות.

ספר ה-feel good של השנה


ברגע שסיימתי לקרוא את Sourdough של רובין סלואן הלכתי ועדכנתי את רשימת ספרי ה-Feel Good של הבלוג. יופי טופי של ספר שעד עכשיו עושה לי חשק ללכת לאפות לחם.

מועמד נוסף: After On של רוב רייד. ספר יותר חכם ועמוק מ-Sourdough, אבל גם ארוך מדי. מקרה קלאסי של כל המוסיף גורע.

משפט השנה

משפט הפתיחה האדיר של Autonomous של אנלי ניוביץ עובד מעולה בפני עצמו, אבל גם מכיל בשמונה מילים את כל רוח הספר.

"“For all the robots who question their programming.”"

בתכל'ס, Autonomous היה יכול גם לזכות ב"פרס על שם קורי דוקטורוב לספרים שמערבבים טכנולוגיה, האקרים, פוליטיקה ונושאים חברתיים".

הפתעת השנה

יש מעט מאד ספרי מד"ב שאני "מגלה". רוב הספרים הם המלצות מומחים, מועמדים לפרסים או ספרים שקיבלו הרבה תשבוחות במקורות המידע שלי. לכן אני יותר מתאכזב ממופתע. הוכחה? תראו את הפרס הבא.

לעיתים נדירות אני "שולף" ספר סתם ככה מהמדף.

את Places in the darkness השגתי בחנות ספרים ב-Inverness בסקוטלנד. הוא ספר מדע בדיוני בלשי סקוטי. לא ציפיתי ממנו להמון, אבל קיבלתי ספר אינטיליגנטי, מהנה וסוחף, שצריך להיות הרבה יותר מפורסם.

אכזבת השנה (או: פרס הספר שכולם אהבו ואני לא מבין למה)

יש לנו הרבה מועמדים איכותיים השנה, והיה קשה לבחור!

All Systems Red, הראשון בסדרת Murderbot, היה סתם די סתמי. The Power היה ניסוי מחשבתי ארוך מדי, ולא הסכמתי עם ההשוואה שלו לסיפורה של שפחה הנהדר.

Senlin Ascends הפך לתופעה של פנטזיה בהוצאה עצמית, ולמרות שהוא מקורי מאד, לא נשבתי בקסמו.

אבל האכזבה הגדולה ביותר הגיעה מ-Children of Time של אדריאן צ’ייקובסקי. ספר שכל כך הרבה אנשים חשבו שהוא יצירת מד"ב סוחפת, חכמה ומופתית, ואני די השתעממתי ממנו ובקושי הצלחתי לקרוא אותו עד הסוף. לכו תבינו.

ספר העיון של השנה

זאת הפעם השניה שאני עושה חגיגה מסיכום ספרי העיון השנתי. כתבתי על זה הררי מילים, אז במקום להוסיף פה עוד כמה, רק אשלח אתכם לפוסט הרלוונטי. למי שמתעצל ללחוץ על הלינק, הזוכה הוא ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכול.

אגב, ביקורות ספרי עיון הרבה יותר קשה – אבל גם יותר כיף ומספק – לכתוב מביקורות ספרי מדב"פ.

הספר הכיפי של השנה

The Oracle Year מתחיל בסצינה אדירה, ומשם ממשיך עם רכבת הרים של מתח, מגניבות, מקוריות וסיפור מדע בדיוני מודרני סוחף, כיפי ומהנה.

עם זאת, אין בספר טיפת עומק ובגלל זה אי אפשר להעניק לו פרס אמיתי. על כן הוא יסתפק בפרס הכיפיות בלבד.

ציון ח"ח
מבוך ההשתקפויות הוא מדע בדיוני רוסי, מתפלסף ועגום שמריח ממלנכוליות טובה של וודקה. Spoonbenders של דריל גרגורי הוא אחלה ספר, אבל חסר לו "ניצוץ" כדי להיות נהדר.

The Gone World הוא ספר מד"ב בלשי מותח, ואילולא היה מתעקש על עלילת "להציל את הייקום" אולי היה זוכה בפרס. סיפורה של שפחה הוא קטגוריה משלו, עם חשיבות ספרותית והיסטורית. אני לא יודע איך לשפוט אותו ביחס לשאר הספרים ברשימה.

במקור, אגב, חשבתי לשים את Sourdough ו-Places in the Darkness בתור הזוכים במקומות הרביעי והחמישי בהתאם. אבל בסוף הם קיבלו קטגוריות משלהם (תראו למעלה), אז רשימת הזוכים הצטמצמה לשלושה בלבד.

מקום שלישי: ארטמיס – אנדי וייר

אנדי וייר חוזר אחרי לבד על מאדים, עם ספר שלא מבייש את המקור.

מחד, ארטמיס יותר מתוחכם, עשיר ועמוק מלבד על מאדים. תיאור העיר על הירח שהוא מציג מאד אמין. יחד עם גל ה"בהלה לירח" החדש, ש-spaceIL הישראליים משתתפים בו, קל לדמיין איך העולם שדומין בארטמיס יהפוך בעתיד הקרוב למציאות.

מצד שני, הוא לא ספר עם עלילה מהודקת וברורה כמו לבד על מאדים, מה שמוריד לו קצת נקודות.

מקום שני: ריבוני (Autonomous) – אנלי ניוביץ

מבחינה בידורית Autonomous לא נמצא בשלישיה הפותחת. הוא ספר עם סיפור טוב, כן, ועם אחלה (אחלה!) דמויות. אבל אפילו הגדולים שבאינסומנים לא ישארו בגללו ערים עד אור הבוקר.

מצד שני, מבחינת עומק, פילוסופיה, מדע בדיוני, רעיונות וחומר למחשבה, Autonomous נמצא גבוה מעל שאר הספרים שקראתי השנה. אני ממשיך לחשוב על חלקים ממנו עד היום, כמה חודשים אחרי הקריאה. זה לבד מקנה מקום שני ברשימה.

The Poppy War – ר.פ קואנג

The Poppy War הוא ספר מקטב. יש את אלו שמתים עליו, ויש את אלו שלא סובלים אותו ולא מבינים על מה הרעש.

גם אלו שמתים עליו, מודעים לבעיתיות בו. יש בו שני חלקים כל כך שונים, שלא ברור איך שמו את שניהם באותו הספר. המסרים שלו, אם הבנתי אותם נכון, בעיתיים מוסרית, ותומכים בהפצצות אטום לשם פתרון סכסוכים.

מצד שני, החלק הראשון שלו – סיפור החניכה של רין – כל כך טוב, אבל כל כך טוב. כדי לבדוק שלא דמיינתי את זה, חזרתי וקראתי את החלק הראשון לכבוד הסיכום השנה, וגיליתי שהוא לא-פחות טוב, סוחף ועמוק בפעם השניה.

The Poppy War הוא הספר שהכי נהניתי ממנו בשנה, רין היא הגיבורה שהכי התחברתי אליה, וההמשך שלו הוא הספר אליו אני הכי מצפה (קיץ 2019), למרות שאני מודע שהוא עלול להיות אכזבה. לא היה מנוע מלתת לספר את המקום הראשון בפרסי הניימן, 2018.