מועדון הקריאה מפגש 39: skyward – ברנדון סנדרסון

[המפגש ה-39 של מועדון הקריאה. הביקורת חפה מספויילרים, התגובות לא]

כמה פעמים אפשר לקרוא את אותו סוג הסיפור?

אני מכיר מישהו שלא מסכים להאזין לשירי אהבה, "כי הוא שמע מספיק כאלה בחייו". בעין הדג עשו טרראם גדול מסרטי "הנבואה" לפני כמה שנים (הוידאו כבר לא קיים למרבה הצער). כל כך נמאס לדורון פישלר אז ממבנה העלילה הזאת שהוא כתב:

"נבואה עתיקה אומרת שיאללה די עם זה כבר!"

לא לכולם עלילה קלישאתית מפריעה. הרי לכל הקומדיות הרומנטיות אותו סוג העלילה, והז'אנר עדיין פופולרי. או קחו אותי לדוגמא. למרות שקראתי עשרות ספרי חניכה בפנימיה, עדיין נהניתי מ-The Poppy War כאילו הוא היה הראשון.

Skyward הוא היצירה השניה של ברנדון סנדרסון שקראתי, אחרי טרילוגיית העפילאיים [ביקורת א', ב', ג'], ואני מתחיל לאתר תבנית. סנדרסון לוקח סוגי עלילה ידועים ומוכרים, מנתח אותם, ויוצר בצורה שכלתנית את הספר המושלם שמתאים לסוג העלילה הזאת.

התוצאות בעיני, גם בערפילאיים אבל במיוחד ב-Skyward, מהנות בצורה בלתי רגילה. אני קורא את Skyward, מזהה את הדמיון למליון ספרים וסרטים אחרים, וזה לא מפריע לי. נהפוך הוא, אני נהנה מזה. נהנה מהמודעות העצמית של הסופר, ונהנה מהשיוף העלילתי של ספר שנכתב כתוצאה של מאות ספרים שעשו "ניסוי" בכתיבת סיפור עם עלילה דומה.

Skyward הוא ממש ההתגלמות של גילטי פלז'ר. הוא ספר מהנה (מאד!), סוחף וחכם, אבל אני מרגיש כמעט אשם שכל כך נהניתי ממנו. ברור לי שהוא פשטני, ושכל אינטלקטואל שמחשיב את עצמו ייעקם את העף מול יצירת הפופ הזאת.

אבל בעצם, מה איכפת לי? Skyward הוא אחלה ספר, עם חלליות, קרבות, הומור ועלילה קלאסית של "אסופית בפנימיה", שלמרות שקראתי כבר עשרות כמוה, אני עדיין מצליח להנות כשעושים אותה כמו שצריך.

ספנסה היא נערה דחויה בכוכב אומלל. אבא של ספנסה זצ"ל נחשב לבוגד ופחדן, וכל חייה עינו והפלו אותה בגלל הייחוס המשפחתי אליו.

הכוכב עצמו שרוי במלחמה נצחית מול חייזרים מרושעים. החלליות של החייזרים תוקפות את העולם לעיתים תכופות בלי שום סיבה! רק צי החלל של התושבים עומד בינם לבין השמדה.

— תראו איזה בניית עולם טהורה! יש פה נערה דחויה שלא באשמתה (אלא באשמת אבא שלה). ההאשמה נגד האבא שלה היא הכי חזקה שיש: בגידה. יש פה עולם שאומלל לא באשמתו, אלא באשמת חייזרים מרושעים ששום דבר לא נאמר עליהם. כאילו, אין מצב ל"גישור" ו"אולי תדברו איתם" או כל מיני פתרונות פציפיסטיים למיניהם. יש מלחמת חורמה, וזהו.

בעולם קיצוני כל כך, קידוש צי החלל הופך למרכז התרבות. נערות כמו ספנסה חולמות כל חייהן להיות טייסות קרב, ופיסגת חלומותיהן היא מבחני הטייס שמתקיימים בסוף לימודי התיכון.

— חייבים להצביע פה על הקשר לספר אחר שעשה רעש השנה, The Calculating Stars [ביקורת] וגם דיבר על נשים בחלל. בעוד ש-The Calculating Stars נוקט בגישת תיאור מאבק פמיניסטי של נשים להיות טייסות חלל, Skyward נוקט בגישה של "הנה, המאבק הושלם! נשים טייסות חלל ואף אחד לא מתייחס אל זה בתור משהו מוזר". —

כמובן שבמבחנים ספנסה מגלה שהמערכת מפלה אותה ולא נותנת לה לעבור. כמובן שמגיע מבוגר חכם שמתעלם מחוקי המערכת כי הוא רואה את האדם שמולו, ועוזר לה. כאילו, כל כללי הז'אנר מתקיימים בצורה מסודרת, ועם זאת כיף לראות אותם מתממשים בצורה מהוקצעת כל כך.

מה שקצת פחות מובן זה שבתת עלילה קטן, ספנסה מוצאת בשיטוט במערה חללית עתיקה. אבל שומו שמיים! לחללית יש בינה מלאכותית והיא מדברת! היא גם דגם מוזר מאד, שספנסה לא שמעה עליו אף פעם. המממ, מעניין לאיפה זה יוביל..

בספר Tools of Titans (זוכר פרס ניימן בקטגוריית ספר עיון ב-2017), מובאים "ששת האלמנטים של ההומור" ע"פ סקוט אדמס. יש שם "חוכמה", "חמידות", "ביזריות", "מרשעות", "שובבות" ו-"מוכרות" (באנגלית זה נשמע יותר טוב, Clever, Cute, Bizarre, Cruel, Naughty, Recognizable).

אדמס ממשיך ומנתח את קלווין והובס, שהוא טוען שהוא הקומיקס סטריפ הטוב ביותר אי פעם (ואני מסכים). זה ניתוח משכיל ואלמנטי, שמבין איך היצירה היא סך כל מרכיביה והדינמיקה ביניהם. את הפרק המלא על סקוט אדמס אגב, אפשר למצוא פה.

זאת יכולה הבנה עמוקה מאד של דברים. מוצאים אותה גם אצל שפים גדולים, כשהם יוצרים מנות כמו "קוסקוס לחם" או "המבורגר פטריות מפורק", ומראים איך את מבינים את מהות הקוסקוס וההמבורגר, ומצליחים ליצור אותם מחדש עם חומרים אחרים לגמרי.

וזאת גם יכולת ההבנה העמוקה בז'אנר הפנטזיה שברנדון סנדרסון מראה לאורך כל הקריירה שלו.

ב-Skyward סנדרסון מתמקד בסוג עלילה שהוא אהב (לעדותו) מאז שהיה צעיר: נערה (או נער) והדרקון שלה. אלה סיפורי פנטזיה בהם נערה מוצאת דרקון, מתידדת איתו, ולומדת לעוף איתו. אפשר לציין שם את מעוף הדרקון האגדי של אן מק'קאפרי, או את איך לאלף את הדרקון שלך היותר מודני.

הבעיה של סנדרסון הייתה שלא היה לו מה לחדש בסוג העלילה הזה. עד שהוא הבין, שהוא לא חייב להתרכז בדברים בפשוטם, אלא יכול להסתכל בהפשט שלהם. מה זה דרקון בסיפורים האלה? ייצור רב עוצמה ומסתורי, עם אופי קצת ילדותי כמו של כלב (לפעמים, כלב מבדר). אז בעצם, למה לא להעביר את הסיפור למד"ב, ובמקום דרקון להכניס חללית רבת עוצמה עם בינה מלאכותית ילדותית?

אם נפסיק להסתכל לרגע על מבנה העלילה הכללי, ונתמקד בספר עצמו, אז סנדרסון עושה משהו שאני מאד אוהב: מנצל את תשומת הלב של הקורא כדי לאמר דברים עמוקים.

ויש פה דברים עמוקים לאמר! כאילו, זאת אומר שנמצאת במלחמה נצחית, שהפכה את ההשתתפות בצבא למשאת נפשם של טינאייג'רים, וגרמה למילה "פחדן" להיות הקללה הכי קשה שיש! באמת שיש דברים עמוקים לאמר.

יש אנשים שיעקמו את האף מול הגנריות של Skyward. הוא דומה מדי להרבה דברים אחרים. אבל יש הרבה אנשים כמוני, שיהנו מסיפור טוב, סגור וחכם, שמסופר היטב ע"י כותב מושחז, אפילו אם הם כבר קראו סיפורים דומים פעם.

אם אתם מהסוג השני, קחו את Skyward ליד. אם אתם מהסוג שמחפש ספרי מד"ב מקוריים אין קץ, אולי עדיף שתדפדפו הלאה.

[skyward – ברנדון סנדרסון, 528 עמודים, 2018]