יומיות 05.01.2020: מנוע המשחקים Godot מסכם את העשור

יום א' בוורשה, מה שאומר שניימן היה בשוק!

המציאה השבועית: טנדר של מוצרי אוכל הודי עם פגם באריזה. קניתי צ'אטני נענע, ממרח ג'ינג'ר, מנגו משומר, מלא חלב קוקוס וקופסא ענ-קית של לימון משומר. יאי!

1. לפני כמה שנים נתקלתי במנוע למשחקי מחשב בשם Godot. סיפור לי שהוא מנוע קוד פתוח עם קהילה גדולה שבונה משחקים נהדרים.

מאז ישנו סעיף ברשימת ה-TODO שלי: לנסות לבנות פרוייקט על Godot. טרם ברור אם זה אי פעם יקרה. Godot הוא כלי מקצועני, ואני חובבן שמחפש משהו קל ומהיר. לפרוייקטים הקטנים שלי יש כלים פשוטים (אך מוגבלים) בהרבה, כמו Phaser או GDevelop.

Godot התחיל כמנוע של שני מפתחי משחקים ארגנטינאיים. לאחד מהם קוראים "אריאל מנצור", האם זה אומר שהוא במקור "משלנו"? העסק של השניים הצליח מבחינת לקוחות, אבל פחות הצליח כלכלית. לא ברור אם זה בגלל שהם לא טובים עם כסף, או בגלל – כמו שהם טוענים – שהם מארגנטינה. מקום בלי יציבות כלכלית או פוליטית.

ב-2014, רגע לפני שהם סגרו את החברה, פירסם הצמד את Godot והקוד שלו לציבור. לאחר מכן פנה כל אחד פנה לעיסוקיו השונים.

Godot נבנה במקור לשימוש הפרטי שלהם, ולא לשימוש הציבור. הוא לא היה מאד נוח, ולכן הם התחילו לקבל הרבה תלונות על באגים ושימושיות.

בזמנם הפנוי – כי כזכור, לכל אחד מהם הייתה עבודה במשרה מלאה – הם תיקנו את הבאגים ושיפרו את המנוע. קהל המשתמשים הלך וגדל, אבל הם מעולם לא חשבו להפוך את הפרוייקט למקצועי.

ב-2016 השתנו פתאום הדברים. הם התחילו להבחין שיש אנשים ש*מרוויחים* כסף מ-Godot, וזה לא הם. כבר אמרתי שהם לא משהו בעסקים? אנשים קיבלו הרבה כסף על היותם "מומחי Godot", ואחרים יזמו פרוייקט מימון המונים לכתוב Tutorials ל-Godot.

יוצרי גודות Godot הבינו  שאולי הבייבי שלהם יכול לכלכל גם אותם. הם פתחו עמוד ב"פטריאון", אתר שמאפשר למשתמשים לשלם סכום קבוע למפתחי פרוייקט כדי שהם יוכלו להמשיך לעבוד עליו. מהר מאד הם הגיעו ליעד השכר החודשי שלהם, ומאז הם ממשיכים להגדיל אותו.

כיום Godot מכלכל ארבעה אנשים במשרה מלאה. יש לו קהילה ענקית, שם טוב, ויש אפילו כנסי Godot שמפתחי המוצר לא יוזמים ולא מרוויחים מהם – כי כמו שכבר הבנו, הם ממש, אבל ממש, גרועים בעסקים.

אתם מוזמנים לקרוא את סיכום העשור של הפרוייקט, או יותר טוב, להינות מה-Showcase של משחקים שנעשו בעזרת המנוע.

2. עשרת ספרי המתמטיקה הפופולריים האהובים על איאן סטיוארט. למי שלא מכיר, סטיואראט הוא מתמטיקאי מפורסם ואפילו כותב מדב"פ מפורסם: הוא חיבר יחד עם פראצ'ט שלושה ספרים שמבוססים על עולם הדיסק.

3. רשימה אדירה(!), מפורטת ומנומקת של ספרי המדב"פ הכי טובים בעשור החולף.

במבט ראשון עושה רושם שהם לא פספסו כלום, אבל במבט שני The Expanse, כנראה הסדרה האהובה עלי בעשור החולף, לא שם, אז הם כן איכשהו הצליחו לפספס משהו.

עוד נפקדים: ברנדון סנדרסון או פונדה לי.

4. מהעשור הזה לעשור הבא: 25 ספרי המדב"פ ש-Tor.com הכי מצפים להם ב-2020.

תזכרו שעורכי המגזין מקבלים ספרים לקריאה מוקדמת, כמה חודשים לפני שהם יוצאים לאור, כך שהרשימה מבוססת על נסיון כנראה ולא על ניחוש.

5. כל פעם שאני חושב ש"לא יכול להיות מוזר יותר" מגיעים אנשים מאסיה ומוכיחים לי אחרת. המילה האחרונה בבידור הדרום קוריאני היא “ASMR animations”: אנימציה שמיועדת יותר לתת גירוי תמונה וקול מוכר ומרגיע מאשר באמת לספר סיפור. ויקיפדיה בעברית מספרת ש-ASMR הוא מונח מוכר, ויצירות ASMR הפכו לסנסציה אינטרנטית לפני כבר עשור.

המלכים של סצינת ה-ASMR הקוריאנית הם Doggie Corgi. זאת סדרה של סרטוני אנימציה על כלום. באחד יש שעה של כלבים יוצאים לטיול ברחוב, באחר יש כלב יושב ליד האחו וציפורים שעוברות ליד החלון. כולם צבעוניים ומרגיעים. כולם מיועדים לדור שעובד יותר מדי, מקבל יותר מדי גירויים, החיים שלו משתנים כל הזמן וכל מה שהוא רוצה זאת תמונה נעימה שתרגיעה אותו בשעות הפנאי.

אתם יכולים למצוא את כל הסרטונים בערוץ. בפוסט לא בא לי לשים סרטון של שעה על כלום, אז קבלו טריילר בן 3 דקות על כלום כדי להבין מה הקטע.

6. הנה סיפור מחמם את הלב והנשמה.

ריק ברוסטר, שתמונת הפרופיל שלו בטוויטר היא ריק מ'ריק ומורטי', כתב ב-1994 משחק מחשב בשם "חליל הזהב 4: חליל האלמוות". הוא היה בן 12 אז, והמשחק שיצר היה אפילו יותר מטורלל ודמיוני מסדרת ריק ומורטי.

אחרי זה הדיסק הקשיח שלו קרס והוא איבד את הכל. אבל לפני שזה קרה, הוא שלח לבן דוד שלו, בצד השני של ארה"ב, דיסקט עם עותק של המשחק.

מתישהו בהמשך הוא שלח לבן דוד הודעה אם יש לו עדיין את המשחק? הבן דוד לא ענה, אז ריק הניח שהמשחק אבד. לכן הוא ממש הופתע לקבל פתאום, לפני קצת יותר משבוע, שורה של טוויטים שתהו, "האם הוא המחבר של חליל הזהב 4?

לא ברור בדיוק מה קרה ואיך המשחק קם לתחיה. הניחוש של ניק הוא שאותו הבן דוד העלה את המשחק ל-BBS. לכו תדעו למה.

הוא התגלגל בספירת ה-BBS-ים, והגיע לידיו של מישהו בשם Frostbyte בלוס אנג'לס. לא מזמן נרכש ארכיון Frostbyte שכלל כמה מאות דיסקטים. עכשיו העלה רוכש הארכיון את Frostbyte Shareware Collection ל-Archive.org, אנשים התחילו לנבור בו, ותוך כמה זמן מצאו את המשחק.

אתם יכולים לשחק במשחק, או לראות מישהו משחק בו ב-Twitch (דקה 5:20).

הסיפור השלם, מלא בפריטי טריוויה ונוסטלגיה, נמצא בטוויט הזה:

Here's the story of a game I made in 1994, when I was 12, that somehow — like some kind of lost, drunken cat — finally found its way home on Christmas Eve after 25 years.

THE GOLDEN FLUTE IV: THE FLUTE OF IMMORTALITY

cc @Macaw45 and @textfiles pic.twitter.com/V1fKBiB6wX

— Rick Brewster (@rickbrewPDN) December 26, 2019

7. אני רוצה לחלוק סיפור קטן שקרה לי שנה שעברה. צפיתי, במקרה או שלא, בכמה תוכניות בישול שהמשימה בהן הייתה צ'יפס. המתמודדים טיגנו את הצ'יפס המושלם והיפה בעולם.

התוצאה הייתה שתוך שבועיים אכלתי 4-5 פעמים צ'יפס, קיבלתי צרבת והעליתי במשקל. זה מאדם שאוכל צ'יפס בערך פעם.

מה שאני רוצה לאמר פה זה לא שאני אדם חלש, אלא שאני אנושי. ובתור אדם אנושי, אני רגיש למניפולציה, כמו כולם. אם מישהו ידע שליד העבודה שלי יש חנות צ'יפס, ויתחיל לשתול סרטוני צ'יפס, או סתם להתחיל לדבר איתי כל הזמן על צ'יפס, כנראה שהתוצאה תהיה שאוכל שם הרבה. ככה זה בני אדם.

נזכרתי בזה בגלל עוד כתבה על כמה-סלולריים-מרגלים-אחרינו, הפעם של הניו יורק טיימס. זאת כנראה הכתבה הגדולה מסוגה.

העיתון רכש מידע על מיקום של מליוני אמריקאיים במשך תקופה מסויימת. הוא הצליח מזה לדעת מי מהם ביקר באחוזת פלייבוי, מי הלך לראיון עבודה למרות שיש לו עבודה, ומי עובר כל יום ליד חנות צ'יפס ואף פעם לא קונה.

ברור לי שרוב הקוראים יודעים כמה הסלולרי עוקב אחריהם. ברור גם שחלקם היו מעדיפים שזה לא יקרה, אבל לא קל להתחמק ממעקב כיום. בטח לא אם אתם רוצים חיים נורמאליים.

8. כתבתי לפני עשרה ימים על Contract for the web: מין יוזמה מוזרה להציל את האינטרנט שלא ברור מה המשמעות שלה.

מה שחיזק את דעתי היה שהראשונים שחתמו עליה הן גוגל, פייסבוק ומיקרוסופט, למרות שהן החברות נגדן אמור להיכתב מסמך כזה. עכשיו גיליתי ש-Wikimedia, שעושים בין השאר את ויקיפדיה, גם לא חתמו. הסיבה? לא ברור מה המשמעות של המסמך, והן לא בקטע של בזבוז זמן. סחטיין.