חזרה לניינטיז: מגזין וויז

[ניימן: פוסט אורח של רז גרינברג. הוא כתב בפייסבוק על וויז, עיתון שהיה חלק חשוב מילדותי. כל כך אהבתי את הטקסט שהייתי חייב לבקש את רשותו להביא אותו לאתר]

הימים האחרונים עשו לי פלאשבק לתקופת הבידוד הקודמת שנכפתה על אזרחי ישראל, ימי מלחמת המפרץ הראשונה.

זה היה בשלהי אותה תקופה, רוב ההגבלות הוסרו, חזרנו ללימודים עם תרגול ירידה למקלטים פעמיים ביום. הלכנו לכל מקום עם ערכת אב"כ. זהו-זה בחינוכית והעולם הערב בערוץ 2 הניסיוני כבר התחילו לצאת מכל חור (הכבלים טרם הגיעו אז לעיר מגורי רחובות).

ואז, באחת מהגיחות חסרות התוחלת לסניף סטימצקי המקומי כדי לראות מה חדש בגזרת הקומיקס/מבוכים ודרקונים (כלום) התגלה קראש הנעורים הראשון שלי.

העטיפה עם הרובוט האימתני שבתה את לבי ברגע הראשון, והכיתוב "משחקי העתיד-מבוכים ודרקונים" הבהיר לי שהדבר הזה ככל הנראה נוצר במעבדה שבה מישהו עמל על התאמת מוצרים לטעמי האישי. חמש דקות ושבעה שקלים לאחר מכן, הגיליון הראשון של וויז היה בידי.

רצתי הביתה וסיימתי לקרוא אותו תוך פחות מחצי שעה. מחדשות על הנעשה בעולם הגדול, לרבות הדבר הזה שנקרא מציאות מדומה, דרך סיקור על מבוכים ודרקונים (שלא חידש לי כלום, אבל היה כיף לקרוא – חוץ מהכתבה המעצבנת ההיא על הילד שנסע לג'ן קון. למה הוא ולא אני?) , ביקורת על משחק המחשב האהוב עלי Pool of Radiance ועד לשיא בעמוד האחרון: טור שלם על ההיסטוריה של חברת סיירה.

במשך חצי שעה הייתי בטריפ של קריאת-אמוק ובעקבותיו בא הקריז. מה, זהו? אני צריך עוד. קראתי שוב, כמה פעמים, מהתחלה. מתי הגיליון הבא? מתי?

וויז לא היה המגזין הראשון לחלוטין מסוגו בישראל. קדם לו בכמה חודשים "מחשבים וכיף", פרסום שנועד להקנות לחובבי המחשבים הצעירים בארצנו עקרונות בסיסיים של תכנות, הבנה מורכבת יותר של חומרה, עם כפולת עמודים שעסקה גם במשחקים.

אבל ל-"מחשבים וכיף" היתה אג'נדה וטון חינוכיים מובהקים: אפילו כפולת העמודים הנ"ל נכתבה בסגנון של חוברת לימודים לבית הספר. במובן הזה, הוא הלך בעקבות מדורי המחשבים שהופיעו באותה תקופה בעיתונות הילדים והנוער הישראלית ונכתבו על ידי אנשי מחשבים מבוגרים שביקשו לחנך את הדור הצעיר.

וויז אימץ גישה שונה. זה היה מגזין שנכתב על ידי גיימרים בשביל גיימרים. אנשים צעירים שהטכנולוגיה עובדת בשבילם, לא להיפך, בתנאי כמובן שהם מוכנים לפתוח את הארנק.

בביקורת זועמת שהתפרסמה על הגיליון הראשון במדור המחשבים של אחד מעיתוני הילדים המובילים של אותה תקופה, הכותב האשים את וויז בהיותו לא יותר מפרסומת באורך שישים ומשהו עמודים. וזה אכן מה שהוא היה: חברת באג, המוציאה לאור, השתמשה בו כדי לדחוף בכל הכח מוצרים שהגיעו לחנויות שלה בלי נקיפות מצפון.

מבקרים שבאו בטענות על הריקנות של "מעריב לנוער" בניינטיז פשוט לא קראו את וויז אף פעם. ב-"מעריב לנוער" לפחות ניסו לחנך מדי פעם את הקוראים על שלל נושאים, מהגיוס לצה"ל ועד מין בטוח. וויז היה נטול כל אג'נדה חינוכית שהיא – מלבד אולי ההטפה האינטרסנטית בגנות העתקה פיראטית של משחקים.

מהבחינה הזו, כמקדם מכירות מוצרים, וויז היה במידה רבה כישלון. שבעה שקלים לגיליון זה דבר אחד, שלוש מאות שקלים למשחק (זה המחיר שעלה אז קווסט של סיירה באריזה) זה דבר אחר לגמרי. סיקורי המשחקים במגזין שימשו בעיקר את הקוראים כדי להתעדכן איזה כותרים להשיג דרך רשתות ההפצה הפיראטיות שפעלו בשיטת חבר-מעתיק-לחבר. מדהים כמה יעילות היו הרשתות האלה בעידן שלפני האינטרנט.

אבל אם בתור מגזין פרסומי וויז היה כשלון, בתור מגזין לייפסטייל הוא היה הצלחה מסחררת. עבור הגיקים של שנות ה90 וויז היה מה ש-"פנטסיה 2000" היה עבור הגיקים של עשור קודם לכן.

מעבר לתוכן, וויז בישר לגיימרים הדיגיטליים והשולחניים שהם לא לבד. שיש עוד כמוהם. במובן הזה, העובדה שהמגזין היה יחסית פתוח לחומרים ששלחו קוראים יצר תחושה קהילתית יוצאת דופן. הדברים הראשונים שהח"מ פרסם בתפוצה ארצית – טיפים למשחקים, כתבה על קווסטים בלשיים וסיפור פנטסיה מטופש – התפרסמו שם.

מפתה לומר שהאינטרנט הרג את וויז, אבל האמת היא שהוא מת עוד לפני כן, גם אם גיליונות שלו המשיכו להתפרסם.

להוציא את מדור משחקי התפקידים בעריכתו של ערן מולוט, ששמר על איכות גבוהה לאורך כל הדרך, כל יתר התוכן במגזין נטה לסגנון של ברושורים במקרה הרע, או של חומר מתורגם ממגזינים בחו"ל במקרה הרע פחות. כשהמגזינים האלה התחילו להגיע לחנויות, וויז התחיל לחשב את קצו לאחור. אוכלוסיית הקוראים שלו לא נרתעה מאנגלית.

גם התחרות המקומית עשתה לו חיים קשים: "פריק" שהקפיד על סטנדרטים אחידים יותר בסיקור ובביקורות אבל סבל מהגהה לוקה בחסר ועיצוב בעייתי ומגזין זומביט בעריכתה של אושיית הרשת הישראלית הראשונה נאורה שם-שאול שממש אימץ קו עיצובי אינטרנטי (מה שאומר, בסטנדרטים של שנות התשעים המאוחרות, שהוא נראה כמו פיגוע חבלני). שניהם גוועו לפני וויז, ובמקרה שלהם כבר אפשר להסביר את התחרות מצד הרשת כסיבה לגוויעה הזו.

וויז, עם ההסתייגות לגבי מדור משחקי התפקידים, לא היה מגזין איכותי בצורה יוצאת דופן, אבל הוא כן הצליח לתקופה מסוימת להיות בית לקהילת הגיקים הישראלית ולעשות את זה על בסיס מסחרי.

אולי לא מפתיע שבמקביל לתחילת הנפילה של וויז באה עליית ארגוני החובבים ההתנדבותיים של הז'אנר. ועדיין, מדובר בפרק חשוב בתולדות הקהילה. פרק שהתחיל עם תקופת ההסתגרות הקודמת במדינת ישראל.

לקריאה: סריקה של כל גליונות וויז.