המדף הז'אנרי: The Ruin of Kings – ג'ן ליונס

האתר Tor.com של הוצאה עם אותו השם (Tor) הוא אחד מאתרי המדב"פ הטובים ברשת. דנים שם באריכות בספרים, מגמות וסופרים. אם מדובר בספר קלאסי,הם אפילו מפרסמים כתבה שדנה בכל פרק ופרק(!) בנפרד, כאילו אלו עיונים בתנ"ך.

רק שבסופו של דבר tor.com הוא אתר שיווקי. כל פעם שתוכן שיווקי מתערבב בתוך התוכן הלא-שיווקי (המצויין!) אנשים כמוני מתבלבלים לגמרי. כל כתבה שדנה בספרים של הוצאת Tor זורקת את האובייקטיביות לפח והופכת לפרסומת סמויה.

קחו למשל את The Ruin of Kings.

Tor.com פירסמו בערך מאה פוסטים(!) על The ruin of kings, אני לא מגזים. הם העלו עליו סדרת Rereading, שזה אומר שיש ביקורת על כל כמעט כל פרק מ-90 הפרקים בספר. הם כל כך הציפו את האתר שלהם בחומרים על הספר הזה, שממש הרגשתי שיש פה תופעה תרבותית אדירה שאני חייב לקרוא.

טוב, 560 עמודים דחוסים מאוחר יותר, שמרגישים יותר כמו 800 עמודים, אני יכול לאמר ש-the ruin of kings הוא ספר פנטזיה נוסחתי מודרני בינוני ביותר. הוא שייך לסטייל של טרילוגית קוטל המלכים של פטריק רות'פוס וסדרת לוק לאמורה של סקוט לינץ, ומעתיק מאלו אלמנטים רבים בלי בושה.

פטריק רות'פוס מתמהה עם הספר השלישי של קוטל המלכים (כאילו, מה זה מתמהה, עבר כמעט עשור מהספר הקודם). אז עד שהספר יצא (באוגוסט השנה אולי!), יש המון צמאון בקהל ליצירות מהסוג הזה. נדמה לי ש-tor.com רצו לנצל את הצמאון הזה ואת הדמיון של the ruin of kings לרות'פוס כדי לנסות לייצב אותו בתור קלאסיקה מודרנית.

התוצאה פושרת.

זה ספר עמוס, יש בו חלקים מצויינים, אבל הרבה יותר מדי חלקים בינוניים. כל החלק האחרון, "שיא הספר" לכאורה, היה לי בראש כמו בבל"ת אחד גדול.

יש בספר מספיק חלקים מצויינים שקל להבין את מי שיתאהב בו מעל הראש. אבל אני, עם קילומטרז' הפנטזיה האפית האדיר שלי, לא הפכתי לאחד המעריצים שלו.

תכירו את קירין (Kihrin). אפילו השם שלום מזכיר קצת את Kvoth גיבור הטרילוגיה של פטריק רות'פוס.

קירין הוא נער צעיר,  גנב (מן הסתם) ייתום (כמובן), ממזר (ברור), שגדל עם נגן רחוב מוכשר (וודאי) וגר בבית בושת תחת חסותה של סרסורית אמהית (זה כבר מוגזם, תודו).

קאט! עוברים לעתיד! עכשיו קירין בחור צעיר בשלשלאות עבד. הוא נמצא בשוק מחכה שימכרו אותו.

פוס! עוברים שוב לזמן אחר. עכשיו קירין בכלל נמצא בכלא והשומרת שלו היא שדון משנת צורה קוראת מחשבות.

ככה עובר הסיפור בין שלושה זמנים, כשהמשותף לכולם הוא שקירין תמיד סובל. מצד שני, קירין גם מאד מוכשר, והגורל סימן אותו כמי שמיועד לגדולה, לכן הוא תמיד יצליח לשרוד.

תוסיפו לכל זה סיפור שכולל אלים, שדים, קוסמים, דרקונים ואת גורל העולם, וקיבלתם עלילת פנטזיה קלאסית סטייל המאה ה-21. עלילה שמתמקדת בגיבור שמתחיל כאסופי, ומסיים כהרבה-יותר מאסופי.

יש מליון ספרים כאלה, והיות וכולם מספרים בערך את אותו הסיפור, מה שצריך לעניין את הקורא זה האם הדמויות מעניינות? האם הסיפור מסופר היטב?

התשובה היא כן ולא. תחילת הספר, שהיא בעצם חזרה על מליון סיפורים אחרים, מסופרת נהדר. ג'ן ליונס יודעת לכתוב, ולמרות שקראתי כבר מליון סיפורי "אסופי שנלחם בשדים", עדיין נהניתי מאד לקרוא את זה שלה.

הבעיה של ליונס מתחילה כשהסיפור מתקדם ונעשה מקורי יותר. הנרטיב נעשה מבולבל, גלריית האלים, שדים וקוסמים הופכה לעשירה מדי. חיש קל איבדתי את הידיים והרגליים של מי נלחם נגד מי ולמה, וגם איבדתי את החשק להתאמץ לעקוב אחרי זה.

גם בקשר לדמויות התשובה מתחלקת לשני חלקים. קירין עצמו הוא דמות גיבור חסרת כל ייחוד. תאיימו לסגור אותי בתא מלא חולי קורונה ועדיין לא אצליח לציין מה מאפיין אותו כבן אדם.

דמויות המשנה דווקא יותר טובות. יש את הסדיסט העצבני, הסרסורית האמהית, האח החלש וטוב הלב וכו' וגו'. לא דמויות מקוריות מי יודע כמה, אבל לפחות כאלה שאפשר לדמיין.

לא סבלתי ברוב שלבי the ruin of kings. רק בסוף, כשאיבדתי את חוט הלילה, סחבתי בכוח כדי לאמר שסיימתי את הספר.

עם זאת, גם לא ממש אהבתי את הספר. הוא אמור להיות הראשון מבין חמישיית ספרים אפית, ולצערי, לא נראה לי שאני אמשיך איתה ואני בספק אם היא תממש את הציפיות ש-Tor תולים בה.

[The Ruin of Kings – ג'ן ליונס, 560 עמודים, 2019]