מחזל"שים

הרבה קרה מאז הפוסט האחרון פה בבלוג.

הקורונה נעלמה בישראל אבל הגיחה מחדש בגל שני.  בפולין מספר המאובחנים היומי נשאר סטטי בערך מאז תחילת אפריל. בוורשה לא צריך מסיכות ברחוב ופרקטית  גם אף אחד לא לובש בתוך מקומות סגורים. עם זאת בישראל יש גל שני בפולין אין, לכו תבינו למה.

הגבולות באירופה נפתחו, אני נוסע שבוע הבא לברלין. הפאבים, בתי הקפה והמסעדות פתוחים גם הם – כלומר, אלו ששרדו (הרבה מאלו שאהבתי נסגרו). מצד שני, הם די ריקים רוב הזמן.

בעולם הקורונה התחלפה במהומות ענק. ענייני גזענות ומגדר הפכו לסדר היום הראשי. ג'יי.קיי רולינג הפכה לאויבת חלק מהציבור. בישראל קמה ממשלה מוזרה ביותר, אולי בקרוב יהיה סוג של סיפוח.

פולין עברה מתקופת בצורת לחודשיים בהם יורדים גשמים כל יום. רק השבוע נדמה שהקיץ נזכר להגיע לוורשה, עם טמפרטורות של 25 מעלות ביום.

כל זה בחודש וחצי בלבד. איזו תקופה לא יציבה.

במישור האישי התחילו במאי לכאוב לי הידיים. זאת בעיה כרונית שקיימת מגיל צעיר: כשאני עובד יותר מדי באותה התנוחה נתפס לי הצוואר\כתפיים בצורה היסטרית, וזה מתחיל להקרין לכאבים בכפות הידיים.

עם הזמן למדתי להתמודד עם זה: לשנות מקומות עבודה במהלך היום או לעשות הפסקות ספורט. במילים אחרות, חייתי מאוזן והבעיה לא התקיימה. אבל קורונה, אתם יודעים. האיזון נעלם ואיתו חזרו הכאבים

את יוני העברתי בלעשות את המינימום ההכרחי בעבודה ובאותו הזמן לתת לידיים לנוח. הייתי שבוע בחוף הים הבלטי. המחירים עכשיו בקאנטים, דירה חמש מטר מהחוף עלתה 150 שקל ללילה.

אחרי זה הייתי עוד שבוע ב-Ilwaw. עיירה קטנה עם אגם גדול. דירה על שפת האגם עלתה אפילו פחות. היה שם נוף מדהים, תראו:

השתעממתי הרבה, ובכוונה. הייתי בבדידות – חוץ ממלצר במסעדה המקומית וגבר גרמני שחי בפולין כבר עשור, לא התידדתי עם אף אחד. לא יודע אם היה כיף בזמן אמת, אבל זה מה שהייתי צריך.

בדברים אחרים, פרוייקט אלמונית לאתרים מבוזרים ממשיך להתקדם. עכשיו אנחנו עובדים על מערכת בלוגים מבוזרים – כזה שילוב של מדיום ווורדפרס. יש לנו כבר קצת מתחרים, ואני מגלה שלא קל לנהל פרוייקט כזה.

פרוייקט עם אפס משאבים אבל עם פרופיל ציבורי מהרגע הראשון, בניגוד לדברים עליהם עבדתי בעבר. פרוייקט שהמשתמשים שלו הם הציבור הרחב. אני עושה המון טעויות, המון דברים אין לי מושג איך לעשות, ובגדול כל כך טיפש לא הרגשתי מאז ימי הדוקטורט.

בשבועיים האחרונים חזרתי לשחק כדורסל. משהו שלא עשיתי יותר מעשור. הרעיון היה שהכדורסל הוא כמו פיזיותרפיה לצוואר והכתפיים, וזה היה נכון לגמרי. בתור נער הייתי מכור לכדורסל. בחופשים קמתי בשמונה בבוקר ללכת לזרוק 4 שעות לבד לסל, ואז אחרי הצהריים הייתי באימונים או משחק עם חברים עוד כמה שעות.

אני מכריז על חזרה לשגרה של הבלוג, אבל צריך עוד לראות איך היא תתרחש. יש הרבה סיפורים לספר מהחודש וחצי האחרונים. יש הרבה ביקורות ספרים לכתוב. יש הרבה הגיגים ליומיות – ואני לא בטוח איך ומתי אספיק את כולם.

אז בינתיים, אחרי כל התירוצים הללו, נחזור קצת לאט. עם פוסט או שניים בשבוע. ומפה נראה איך הדברים מתקדמים. זאת הייתה הרוח של האתר הזה מאז ומעולם.

נ.ב: קיבלתי הרבה, אבל באמת הרבה, הודעות מקוראים בשבועיים האחרונים שדאגו לשלומי בגלל השקט בבלוג. תודה לכל אלו שתהו וכתבו. חימם לי את הלב בחודש לא הכי מוצלח בהיסטוריה של ניימן.