המדף הז'אנרי: דרך המלכים – סדרת גנזך אורות הסער 1 – ברנדון סנדרסון

ברנדון סנדרסון הוא מגדולי סופרי הפנטזיה המודרנים, אם לא הגדול בהם, לצד ג'ורג' מרטין. סדרת גנזך אורות הסער היא המגנום אופוס שלו. דרך המלכים הוא הראשון מבין עשרה ספרים מתוכננים בסדרה. כל כרך כולל יותר מאלף עמודים, מה שאומר שהסיפור כולו יכלול בסוף יותר מ-10 אלף עמודים.

שאפו.

העבודה שלי בתור מבקר של הספר הראשון בסדרה קלה מאד. זה ספר מצוין. רוצו לקרוא. וזה לא משנה אם קראתם מאה ספרי פנטזיה אפית קודם או לא, עדיין תהנו מהספר. הוא למתחילים כמו שהוא למומחים.

שאפו.

העבודה מתחילה להיות קשה כשעוברים לכובע של מדרג ספרי פנטזיה. איפה סגרת גנזך אורות הסער מדורגת בין שאר הספרים של היצירות הגדולות של הז'אנר? פה דווקא יש פחות קונצנזוס. יש כאלה שחושבים שמדובר ביצירת מופת חד פעמית, ויש כאלה שחושבים שזה "סתם" ספר טוב מאד.

אני שייך למחנה השני. דרך המלכים הוא ספר מצוין אבל לא יצירת מופת. הוא כתוב לעילה, אבל אין פה שום הברקה. שום גאונות. שום יחודיות.

אם משווים לספרים הראשונים של סדרות גדולות אחרות, אז הוא פחות טוב ממשחק המלכים (תיקון: שיר של קרח ואש) (יצירת מופת), משם הרוח (לגמרי יצירת מופת, האם אי פעם תושלם הטרילוגיה?), שר הטבעות (אין צורך להרחיב) – לדעתי גם פחות טוב משוליית הרוצח של רובין הוב, הפלוגה השחורה (לא מקבלת מספיק תשומת לב מהקהל המודרני!) החוק הראשון של אברקרומבי ו — אני יודע שאני בדעת יחיד פה — פחות טוב מהבטחה של דם של בריאן מקללן.

(אני לא מכליל ספרים שקראתי בתור נער כמו מחזור שער המוות וכאלה).

אם הולכים לשאר סדרות הפנטזיה האפית, דרך המלכים יותר טוב מהספר הראשון שלהם. הרבה יותר טוב ברוב המקרים.

ספר מעולה, המלצה חמה. לכו לקרוא. אחרי התמונה נדבר יותר על למה – בלי ספוילרים!

כיאה לספר בן 1007 עמודים (באנגלית), דרך המלכים הוא בתכל'ס שלושה סיפורים כמעט נפרדים לגמרי. מה שמשותף לכולם הוא שכולם סיפורים שכבר שמענו בעבר בוריאציה זו או אחרת.

קאלאדין הוא עבד צעיר, תרתי משמע. הוא צעיר בגיל (19 אם אינני טועה בספר הראשון), וגם צעיר בקטע של הרגע נהיה עבד. עד לא מזמן הוא היה חייל מצטיין, אשף רומח, אבל בגלל סיבות שאי אפשר לספר כי ספויילר וזה, הוא עבר למקום הנמוך ביותר בחברה.

הסיפור של קאלאדין הוא על איך בחור פשוט – חוץ מזה שהוא בעל כישורי לחימה של ברוס לי, ידע רפואי של היפוקרטס, כישורים טקטיים של סון דזה וכישורי מנהיגות של נפוליאון – מצליח כנגד כל הסיכויים להוציא עצמו מהמקום הנמוך ביותר בחברה.

עכשיו, תשמעו, הסיפור של קאלאדין ממש כיף. סוחף, מהנה, מסקרן. לא משנה שקראנו אותו כבר מליון פעם. לא משנה שלא נולד ולא יוולד במציאות אדם עם כל כך הרבה כישורים כמו קאלאדין. זה סיפור ה-coming out of age האולטימטיבי, וסנדרסון מותח ומותח אותו כמו שהוא רק יודע. בקטע טוב, כן?

גיבורה שניה היא שאלאן. שאלאן היא בת אצולה זוטרה, שמנסה להציל את משפחתה שנקלעה לצרות. בגלל זה היא נעשית מתמחה מהסוג הנמוך ביותר של אצילה מלומדת (ג'סנה, שהיא גם אחיינית של דאלינר, הגיבור השלישי – עוד מעט נגיע אליו).

הסיפור של שאלאן היא על איך בחורה פשוטה – חוץ מזה שהיא חכמה כמו איינשטיין, בעלת כישורי אמנות של דה-ווינצ'י, כריזמה של קליאופטרה ואומץ של חנה סנש – מצליחה כנגד כל הסיכויים להוציא עצמה מהמקום הנמוך ביותר בחברה.

רגע רגע. לא רק שזה סיפור שכבר שמענו, אפילו שמענו אותו כבר באותו הספר! איכשהו, למרות שהסיפורים של קאלאדין ושל שאלאן זהים מבחינת מבנה, סנדרסון מצליח עדיין לספר כל אחד מהם בצורה מיוחדת ולגרום לנו להיות מרותקים לעמודים.

הגיבור השלישי, דאלינר, שונה. הוא גיבור סנדרסוני קלאסי. אדם בגיל העמידה, חזק מאד, צדיק גדול, עם אמונה חזקה באל איתה הוא נאבק מידי יום.

אני קורא לדאלינר גיבור סנדרסוני קלאסי כי גם בערפילאיים הייתה דמות זהה, וגם קל להאמין שזאת דמות שמשקפת את סנדרסון עצמו. סנדרסון, למי שלא יודע, הוא מורמוני אדוק. מצד שני, ברור מהספרים שלו שהוא הוגה המון במהות וסיבות האמונה.

העיסוק של סנדרסון באמונה הוא עמוק, בוגר, חכם, וגם משעמם אותי לגמרי, מהסיבה הפשוטה שענייני אמונה לא מעסיקים אותי ולו קצת. עם זאת, אני נהנה איך שסנדרסון כותב על אמונה. יש כותבים מודרניים  עם דעות שדומות לשלי, בתחומים שמעניינים אותי, שההגות שלי מאד מרתיעה אותי כי היא דוחפת דברים לגרון במה שמרגיש כמו מטיפנות. סנדרסון לעומת אזת לא אומר מה לחשוב, אלא נותן שאלות לחשוב עליהן. יש משפט בספר שמנתח את הפילוסופיה שלו מושלם:

"המטרה של מספר היא לא לאמר לקוראים איך לחשוב, אלא לתת להם שאלות לחשוב עליהן. לעיתים קרובות מדי אנחנו שוכחים את זה"

כיאה לסדרה שאמורים להיות בה 10 ספרים ויותר מעשרת אלפים עמודים, העולם בו היא מתרחשת נרחב. הבעיה היא שזהו בערך, הוא רק נרחב, אבל מעבר לכך לא ממש מעניין בספר הראשון.

תרשו לי לצטט את ויקיפדיה:

העלילה מתרחשת ביבשת רושאר, בעולם שבו מתחוללות דרך קבע סופות אדירות הנודעות בשם סערות אימים, עולם עם צמחייה הצומחת מתוך סלעים, ובעלי חיים מוזרים. בעבר התחוללו ביבשת סדרת חורבנות, והאגדה מספרת על מגוון יצורים אגדיים שחיו בימים עברו, ובהם אבות הריק ואבירי האור. מדינת אלת'קאר שבה מתרחשת העלילה העיקרית, היא מדינה בעלת חברה מעמדית, המתחלקת לאצילים בהירי העיניים, ולשאר העם כהי העיניים, כפי שמטיפה הדת הוורינית – הדת הנפוצה בחצי הזה של רושאר.

נשמע כמו משהו ש-ChatGTP כתב, גנרי לגמרי.

אז מה הופך את דרך המלכים לספר כל כך טוב? ראשית, הסיפורים. סנדרסון טווה סיפורים ברמה של רולינג, גרר"מ וסקאלזי. הספרים הקודמים שקראתי של סנדרסון תפסו אותי בגלל סיבות טכניות: בערפילאים יש את מערכת הקסם הכי טובה Ever, ו-skyward הוא גירסת מד"ב לתת-ז'אנר נערה ודרקון (נערה וחללית ב-skyward). אבל דרך המלכים תופס בלי גימיקים, בלי ייחוד. עולם גנרי, דמויות גנריות, ויכולת טווית סיפורים כל כך טובה שגורמת ל-1007 עמודים להרגיש כמו 400 מקסימום.

דרך המלכים הוא אלף עמודים של אקספוזיציה לסיפור אפי ענק, וצריך לקחת אותו בתור כזה. יכול להיות שבספרים הבאים העולם של סנדרסון יתגלו בתור גאוני. יכול להיות שהוא ידגים שוב את יכולות ניתוח הז'אנר המופלאות שלו (אף אחד לא מבין פנטזיה אפית כמו סנדרסון, אף אחד).

יכול להיות גם שלא. שזה סתם סיפור ממש טוב עם דמויות ממש ממש טוב וסצינות הקרב הכי טובות שאפשר למצוא בפנטזיה (שני רק לפונדה לי, אבל היא לא כותבת פנטזיה אפית).

אני כבר רץ להמשיך לספר הבא, אז אדווח בקרוב.

[דרך המלכים – ברנדון סנדרסון, 2010, 1007 עמודים]