יומיות 22.01.2023: שירים שמתחילים באמצע

אכלתי בנוליטה (Nolita), אחת ממסעדות העילית הבולטות של וורשה.

כמו שאר המסעדות בז'אנר הזה, יש להן תפריט טעימות עם טריליון מנות קטנות, משעשעי חך ומלאי קינוחים. בניגוד למסעדות אחרות בז'אנר הזה, יש להם גם עיסקית צהריים. תמורת 130 שקל תקבלו משעשע חך, מנה ראשונה, עיקרית וקינוח. משביע לגמרי אגב, ומחיר מצחיק (לישראלי) עבור אוכל ברמה הזאת.

דבר נוסף: בתפריט הערב אין כמעט מנות צמחוניות, אז אין לי מה לחפש בו. בצהריים לעומת זאת אפשר לבנות ארוחת צמחונית שלמה עם מנות כמו פיצה שחורה בוואגיו עם פטריות, ריזוטו סלרי או רביולי דלעת.

הייתה ארוחה מצוינת. מסוג החוויות שאני שמח שחוויתי פעם אחת. האם אחזור לשם שוב? כנראה שלא. היה מעניין ומסקרן, אבל לא ממכר.

ביקורת מלאה על המסעדה אני לא מתכוון לכתוב, פשוט כי זה לא ממש סטייל המסעדות שלי. אני יותר בקטע של מסעדות עם קשר היסטורי ותרבותי כלשהו, מאשר "סתם אוכל מקומי מצוין".

במקום, שלוש נקודות מצוינות במיוחד מהארוחה:

א. ריזוטו סלרי. כאילו, אני מדבר על ריזוטו שבו קוביות סלרי קטנטנות (בגודל גרגירי אורז) מחליפות את האורז. רעיון מבריק. אהבתי.

ב. מרשמלו תפוז. הגיע יחד עם הקפה בסוף. אני בטוח שיש מלא מרשמלו תפוז בעולם, אבל אני מעולם לא אכלתי, בטח לא אחד שמוכן במקום. טעייים.

ג. המרענן חך היה מרק פטריות מרוכז עם פצפוצי אורז שחור. כל כך מבריק שעכשיו אני חייב ללכת לגלות איך מכינים פצפוצי אורז שחור ולהוסיף אותם במקום קרוטונים למרק פטריות הבא שלי.

1. לא יהיה היום איזה אייטם גדול עיקרי פה כמו תמיד. במקום זה תקבלו פשוט שורה של טקסטים קטנטנים.

מדי פעם צץ שיר שאני חושב לתקופה מסוימת שהוא היפה ביותר שהולחן בשפה העברית. המועמד הנוכחי בשבועיים האחרונים הוא ברחוב הנשמות הטהורות.

הטריגר לכך היה פוסט בעמוד "הסיפור מאחורי" בפייסבוק, שמסביר את הרקע של השיר.

"כותב מילות השיר שמעון ספיר התחנך כילד חוץ בקיבוץ רמת השופט, בשנות ה-60, עד תחילת ה-70, וכשהיה מגיע לתל אביב מהקיבוץ. ובדרך מהתחנה המרכזית הישנה לבית שלו בשכונת התקווה, היה נתקל בגילויים של אלימות ובכל מיני טיפוסים מוזרים.

בשנים בהן מדובר, הייתה שכונת התקוה מרכז אלימות, פשע והזנחה מצד הרשויות. גילויי עברינות היו דברים שבשגרה. אלו היו המראות ברחובות, אך מנגד, מעל לראשו, ראה שמעון ספיר שלטים של רחובות על שמם של "נשמות טהורות".

שלטי הרחובות האלה, בדרך מהתחנה המרכזית לשכונת התקווה כמו למשל: הסופר יהודה לייב לבנדה, פרשן התלמוד האגדי המהרש"א, והגאון מוילנה, יצרו ניגוד עצום בין הרחוב לשלטים, ואצל הנער הצעיר שמעון ספיר הניגוד הזה הצית לו את הדמיון לכתוב שיר על הקבצנים."

אבל שיר הוא לא רק מילים, ולא רק רקע, הוא גם מנגינה.

היה קשה להלחין את ברחוב הנשמות הטהורות, בגלל שהשורה הארוכה הראשונה שלו היא לא שורה ראשונה קלאסית של שיר. מה שנוצר בסוף זה סוג של שיר ש"מתחיל באמצע". שכאילו זורק אתכם לתוך המנגינה בלי ההקדמה הקלאסית.

המבנה הזה גרם לי לחשוב על שיר אחר מתרבות אחרת, "Dni, Których Nie Znamy" הפולני, או בתרגום לעברית, "ימים, אותם עוד לא חוויתם".

Dni, Których Nie Znamy הוא אחד השירים הפופולריים ביותר בשפה הפולנית אם לא ה-. הטקסט שלו פחות מרטיט, לטעמי, מאשר ברחוב הנשמות הטהורות, אבל עומק לא חסר לו. הוא בעיקר שיר שמדבר על אנטי-Fomo. אם יש לכם יום רגיל, שבוע רגיל, שנה רגילה – אל תדאגו, כי הימים שטרם חוויתם בעתיד הם הימים הכי מרגשים שיש לכם.

כמו ברחוב הנשמות הטהורות, גם Dni, Których Nie Znamy מתחיל מהאמצע, ואין ספק שזה חלק אדיר מהקסם שלו. חלק מהסיבה שהוא הפך להמנון של המנוני כדורגל פולניים ולשיר היסטורי.

כמו שאני תמיד אומר לאחרונה, תהיו מוזרים בצורה יפייפיה.

2. Streets of Zine הוא מגזין אמנות דיגיטלי. בכל גליון שלו הם מציגים שורה של יצירות אמנות עם נושא מסוים, ש"מטיילות" בעולם. יצירה אחת בברזיל, אחת על הירח, ואחרת בסקנדינביה.

הנושא של הגליון האחרון שלהם הוא אוטופיה, ויצירת השער שלו מאת Jellie.Beam מהממת.

3.  השיר\סרטון קומי של נועה מנור, הוצאה מוכרת, קרע אותי מצחוק. איזו יצירה מבריקה!

היא מאיצה בכם לקנות כרטיסים למופע הקומי שלה, אחרי שתראו את הוידאו בטח שקנו.

4. בסיבייס בברלין החליטו לשדרג את חווית ניקוי ההאקרספייס, והפכו את שואבי האבק לכלים של מכסחי השדים.

סתם שתדעו, ההאקרים לא באמת מנקים את סיבייס.

בתקופה שהייתי חבר הייתי בדר"כ מגיע ראשון לפני כולם, כי אני אוהב לעבוד מוקדם בבקרים. אז יצא לי לגלות שכמה פעמים בשבוע מגיעים מנקים שההאקרספייס משלם להם, וזה כדי לחסוך מלחמות פנימיות על מי מנקה ומתי.

5. השבוע יצא לאור: אלבום מחווה בלעדי ליצחק קלפטר. תשעה קאברים מאמני אינדי. נהדר.