ספרי עיון: Antisocial – אנדרו מרנץ

[חלק מפרויקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2025. מקום שלישי]

באחד מערבי חודש מרץ ישבתי לארוחת ערב עם חבר; איש עדין, עם לב זהב ונפש טהורה. הייתי לקראת סיום Antisocial וסיפרתי לו על הספר. בקטע של סמול טוק כזה, שיחת חולין.

הספר Antisocial יצא ב-2019 וניסה להבין איך רשתות חברתיות הכניסו תנועות שוליים, כמו כדור הארץ השטוח וה-deep state למיינסטרים? ההסתכלות של הספר היא, בצורה ברורה ובוטה, פוליטית. מבחינת הספר טראמפ הוא הרע, ומי שאחראי לעלייתו לשלטון הן התנועות של אנשטישמיות, מיזוגניזם ותיאוריות קונספירציה הזויות.

התיאור של הספר שנתתי הוא תיאור עובדתי ויבש. אך הוא הקפיץ את החבר העדין והטוב לב – עד אותו הרגע לפחות – בצורה שהפתיעה אותי. הוא התעצבן. ברק נכנס לעיניו. זה היה רמות כעס שגורמות לחוסר קוהרנטיות. מרוב כעס לא הבנתי מה דעתו.

בוקר לאחר מכן הוא התקשר להתנצל (על הכעס), ואני גם התנצלתי (שהעליתי את הנושא ). אבל עלתה השאלה – איך אפשר לכתוב ביקורת על ספר נפיץ כמו Antisocial לאתר הזה? אתר שמנסה להתרחק מויכוחים פוליטיים?

לכן אתחיל ואצהיר מראש: יש לי אפס עניין בדיונים טראמפ טוב\רע, או woke טוב\רע. אם נורא חשוב לכם לנהל אותם תבחרו באחד משני מליארד המקומות האחרים ברשת בו הם מתנהלים.

אני כן אנסה לספר בקצרה על מה Antisocial מדבר. מה הוא עושה. ואז אנסה לדון, על שאלות  שהוא מעלה לגבי טבע האנוש.

ההבדל הגדול ביני לבין אנדרו מרנץ, מחבר הספר הוא זה. מבחינתו – הנושאים הללו רלוונטיים לסקטור ספציפי במין האנושי, הימין הקיצוני האמריקאי.  מבחינתי? אלו נושאים שנכונים לכולם; ימין, שמאל, למעלה, למטה. אני ואתם. כולנו השתגענו (אם כי חלקנו השתגע קצת יותר).

——————

לא יודע מה איתכם, אבל אני שומע שטויות בסיטונאות בשנים האחרונות. ידעתם שנתניהו לא ישראלי? כן כן, הוא אמריקאי שנשתל בישראל ע"י ה-CIA (שמעתי). ידעתם שמטוסים טסים עם אנרגיה סולארית? אגב, מחר איראן תתקוף את ישראל (זה בקבוצת הטלגרם שלי!), וברוסיה יש שלגים בגודל גורדי שחקים (הנה, תמונה!). הטענות הללו מלוות בלינקים ו"הוכחות" מאנשים שגילו אמת סודית בפינה כלשהי באינטרנט. שמעתי לפחות עשר וריאציות על המשפט "אני אביא לך לינקים לקרוא שיהפכו את עולמך".

מרנץ חקר מה מקור התיאוריות האלה? מי האנשים שממציאים ומפיצים אותם? ספציפית בימין קיצוני האמריקאי, ה-alt-right.

מרנץ עשה את זה בעבודת רגליים עיתונאית קלאסית, על פי הספר. הוא התידד עם אנשים כמו מייק צרנוביץ', אחד המשפיענים הגדולים בתחום, ועם מייק אנוך, איש קיצוני בצורה מגעילה שקרא להפוך את ארה"ב למדינה אתנית לבנה והריץ פודקאסט בשם "השואה היומית". יש פרק שלם, אולי הכי חשוב בספר (פרק 27) שמספר את סיפורה של סמנתה: אשה צעירה נורמטיבית שהפכה לפעילת ימין קיצוני בולטת – ואז חזרה למוטב והתראיינה עשרות שעות למרנץ. אנחנו מקבלים מבט ישיר לעולמן של הדמויות ש"יוצרות" את הטירלול.

אנטי-חברותי (ככה אני מתרגם את antisocial) הוא אולי לא הספר הכי מרתק שקראתי ב-2025 – אבל כן הספר הכי מעורר מחשבה. הוא יצא ב-2019, אבל הרלוונטיות שלו רק גדלה כיום. מתישהו, כשיכתבו את ההיסטוריה של ההווה שלנו, ישתמשו בו כמקור עיקרי להבנת הלך הרוח של התקופה.

האם כמות קטנה של אנשים הורסת את העולם לכולנו?

זאת אחת השאלות המרכזיות שעומדות במרכז הספר של מרנץ. ואם כן, הוא ממשיך, למה הם עושים את זה? ואיך? האם אלו אנשים רעים?

הכל היה יכול להיות יותר קל אם התשובה לזה הייתה כן. אבל הבעיה היא שאף אחד מהאנשים שמרנץ סיקר הם לא רעים פרופר. כלומר, הם בטח לא אנשים טובים ונחמדים, אבל הם לא רעים בקטע של סדיזם.

שני המייקים שהזכרתי למעלה, מייק צרנוביץ' ומייק אנוך, היו אנשים חסרי כיוון בחיים, חסרי דעות אמיתיות, שפשוט ירו לכל הכיוונים עד שמשהו תפס. צ'רנוביץ', שהתפרסם בזכות תמיכתו בטראמפ ב-2016, קרא לטראמפ עד תקופה מסוימת "דונלד צ'אמפ" (Chump = תמים). הוא התחיל לתמוך בטראמפ כשהבין שזה יביא לו לייקים – שום דבר יותר מפה. אידיאולוגיה? רוע? יש פה כולה ילד קטן, אנרגטי, מתלהב ולא אחראי. דוגמא אחרת: אישתו של מייק אנוך, בזמן שיצר את הפודקאסט האנטישמי "השואה היומית" (באנונימיות), הייתה יהודיה. הוא לא באמת שנא יהודים, כנראה, אבל זה מה שהביא לייקים – וזה כל מה שחשוב.

מרנץ גם הלך לאירועים של הימין הקיצוני כדי להכיר את הנפשות הפועלות. ואתם יודעים איך האירועים האלה נראים? שיעמום מוות. יותר מהכל הם הזכירו לי ארוחת חג משפחתית משמימה.

מה שאני רוצה לאמר זה שמרנץ עשה עבודת רגליים מפרכת רק כדי לגלות את מה שחנה ארדנט כבר ידעה: הרוע הוא הבנאליות בהתגלמותה.
———————-

ב-2019 כאמור התיאוריות ההזויות היו בעיקר בימין הקיצוני האמריקאי. אבל בשש השנים שעברו מאז גם השמאל פיתח כאלה, ונדמה לי שגם כל כיוון באמצע. אז אם זה לא כמות אנשים שברוע ובכוונה מפוררת את החברה האנושית, מה כן גורם לזה?

למרנץ אין תשובה. גם לי אין כמובן תשובה. אבל בואו ננסה לתת כמה מחשבות בזמן שעבר מאז סיום קריאת הספר.

ראשית, במערכת חברתית מורכבת עם עשרות אלפי משפיענים ומליארדים אנשים, אין גורם אחד יחיד שיכול להסביר את התופעה. זאת מערכת מורכבת מדי. משפיען אחד יכול לעשות את זה משיעמום, והאחר באמת מתוך רוע סדיסטי או תחשות עליונות אתנית. אדם אחד יאמין לתיאוריה קונספירציה כי הדובר רהוט או כי התמונות יפות. השני? בגלל פרשנות מטעית של סטטיסטיקה או הידבקות לעובדה טפלה אחת. תיאוריה שתנסה לענות על השאלה הכללית "למה זה קורה?" – נידונה לכשלון.

אבל הנה בכל זאת גורם אחד ברור: הדיסוננס הקוגנטיבי. זאת התופעה שקוראת כשאתם שומעים על עובדה שסותרת אמונה בסיסית שלכם. במקום לעדכן את הדעה שלכם, המוח ישר מחפש הסברים אלטרנטיביים – מופרכים ככל שיהיו – לעובדה. יותר קל לנו לאתגר את המציאות מאשר לאתגר את האמונות.

גורם שני, לדעתי האישית, הוא עודף תקשורת. בשלושים השנים האחרונות כמות התקשורת היומית שלנו גדלה בצורה אקספוננציאלית. זאת לא רק תקשורת עם משפחה וחברים, שגדלה בגלל תוכנות המסרים, אלא גם תקשורת עם זרים, כמות מוגברת של חדשות – והכי גרוע לאחרונה: תוספת של תקשורת מלאכותית שיוצרת מכונה.

אני לא חושב שהנפש האנושית בנויה לספוג כמות כזאת של תקשורת. למי יש זמן לעכל את זה? התקשורת הבלתי פוסקת הזאת יוצרת אנרגיה רגשית גבוהה – ורגשות כמו רגשות, מתרגמים הרבה פעמים למקומות קיצוניים.

אנחנו דנים בנושאים כמו אלו באתר לא מעט בשנים האחרונות – כי איך פועלים בני האנוש זה נושא שמעניין אותי. אז כנראה שעוד נזכיר את Antisocial הרבה פה בפוסטים שונים בעתיד.

בשולי הדברים:
– "שמרנות זה הפאנק החדש", אמר אחד המרואיינים. נכון גם לישראל לדעתי.
– יש סעיף שלם שדן במה שנקרא "Overton window". זה מושג מסוציולוגיה שמתאר את חלון הדעות שמותר להביע בציבור בלי שכולם יצקצקו, יגנו או אפילו יחרימו אתכם. החלון הזה, טוען מרנץ, זז והתרחב בעקבות המדיה החברתית. דעות שפעם היה אסור אפילו ללחוש נצעקות כיום בקולי קולות.

[Antisocial – אנדרו מרנץ, 400 עמודים, 2019]