המדף הז'אנרי: בעל השבועה – ברנדון סנדרסון (גנזך אורות הסער #3)
[סדרת גנזך אורות הסער, ביקורות ספרים 1, 2, 3]
אחרי שלושה ספרים ויותר מ-3,000 עמודים אני מרים דגל לבן מול סדרת גנזך אורות הסער.
גנזך אורות הסער אמורה להיות ספינת הדגל של ברנדון סנדרסון. זאת חתיכת אמירה כשמדברים על סופר הפנטזיה החשוב ביותר של המילניום הנוכחי, יחד עם ג'ורג' מרטין. הסדרה אמורה לכלול בסוף עשרה ספרים, כל אחד מהם כמעט עם יותר מאלף עמודים.
הספר הראשון היה מצוין, אם כי עם שתי בעיות קטנות. האחת היא שלשתיים מתוך שלוש הדמויות היה סיפור כמעט זהה. השניה הייתה שהסיפור הזה לא היה מקורי במיוחד – אלא סיפור מקור פנטזיה קלאסי: נער או נערה צעירים, אלמונים, מוכשרים כשד – עולים לגדולה.
הספר השני, לעומת זאת, היה "רק" טוב – לא מצוין – עם קרב אחד מדהים. גם הוא לא היה ספר פנטזיה מקורי במיוחד, אבל הוא כן הביא לשיאה את העלילה של שני הספרים הראשונים, וגרם לי לחשוב – לאן ממשיכים מפה? התשובה היא: לשום מקום מיוחד. כי הספר השלישי היה פשוט מתיש.
סליחה מכל מליוני המעריצים, אבל לא ברור לי מה הקטע של הסדרה הזאת. למה מגיע לסיפור הפנטזיה הדי גנרי הזה עשרת אלפים עמודים? מה הפילוסופיה מאחוריו? למה סנדרסון אמר לעצמו "זה יהיה הסיפור שהוא פיסגת הקריירה שלי"? כי מה שאני קורא זה סיפור גיבורי על בעולם פנטזיה – משהו די סטנדרטי כבר עשרים שנה – יחד עם סיפור חזרת אלים – משהו די סטנדרטי כבר חמישים שנה.
אני מחשיב את ברנדון סנדרסון כאבי הפנטזיה המודרנית. מי שלקח את עולמות הקסם העמומים של המאה הקודמת, ניתח אותם, הכניס בהם סדר, ואז יצר סיפורים נהדרים ע"פ התיאוריות שלו. תקראו את סדרה הערפילאיים שלו בשביל הדגמה מושלמת של העיקרון הזה. הספר הפותח שלה [ביקורת] פשוט מושלם. גם Skyward [ביקורת] היה דוגמא מוצלחת לאיך לוקחים תת-הז'אנר (נערה עם דרקון), מנתחים אותו, ואז יוצרים משהו דומה רק של נערה עם ספינת חלל.
אז אני חוזר ושואל: האם יש תיאוריה דומה מאחורי גנזך אורות הסער? למה סנדרסון בחר דווקא בסדרה הזאת להיות סדרת הדגל שלו? מה הייחוד שלה?
לא יודע. הקריאה של הספר השלישי נגררה אצלי חודשים, ופשוט לא הבנתי לאיפה כל זה אמור להתכנס. על כן אני נוטש, לצערי, את הסדרה פה. אבל כן אשמח לשמוע ממעריצים – אם יש פה כאלה – מה הם אוהבים בה כל כך.
אני לא רוצה לבאס; זה יוצא לי בטעות.
מבנה הביקורות באתר הוא שאחרי התמונה מספרים על עלילת הספר – כלומר, עד כמה שאפשר בלי ספויילרים. אבל הפעם זה לא יעבוד. כלומר, כמעט שום דבר בספר הזה לא סגר פינות חשובות משני הספרים הקודמים, אבל גם לא עשה תפניות עלילתיות שיזכרו בספר התשיעי לדעתי. זה כמו לנסות לסכים את העונה ה-8 של One Piece.
זה לא שלא היו סצינות מעניינות! היו גם היו. רובם עירבו את קאלאדין, הדמות היחידה בספר שאני קצת מחבב, מיעוטן עירבו את שאלאן, שהיא גם יכולה להיות בסדר. למרבה הצער היו הרבה יותר מדי סצינות עם דאלינאר- והוא דמות שיש לי אפס סימפתיה אליה. הספר דווקא ניסה להכניס לה נופך כשסקר בפלשבקים (אני לא סובל פלשבקים) את עברה. אבל זה לא עבד לי: דאלינאר הוא טיפוס משעמם.
עוד שאלה למעריצים: איזה דמות אתם אוהבים בסדרה ולמה? בניגוד לשיר של קרח ואש, רוב הדמויות מרגישות די אנמיות. קשה לדמיין אותן מחזיקות עניין לכל כך הרבה ספרים.
בעיה הבאה: יותר מדי הרהורים על דת. סנדרסון אדם דתי – זה ידוע, והוא מאד אוהב להרהר על דת ועל מקומה בעולם. בערפילאיים זה עוד איכשהו היה מעניין, אבל עכשיו זה כבר חזרה על התמה. אני לא מוצא שיש לסנדרסון משהו נוסף לאמר על דת שהוא כבר לא אמר עשרים פעמים קודם.
שרדתי את הספר משלוש סיבות. הראשונה היא שבאמת היו סצינות ותתי עלילות מעניינות. נגיד,קאלאדין חוזר הביתה אחרי שעזב אותו בתחילת הספר הראשון. אבל הן לא מספיקות כדי לגרום לי לקרוא עוד אלף עמודים של הסדרה. השניה היא שהכתיבה של סנדרסון עדיין טובה ומשויפת (אם כי הוא צריך עורך ספרותי דחוף ולקצץ את הספר בחצי). והשלישית היא, לא נעים לאמר, כדי שאוכל לכתוב סקירה לאתר.
כל כך הרבה אנשים אוהבים את גנזך אורות הסער. אני כמעט מרגיש שמשהו לא בסדר בי. למה היא משאירה אותי אדיש? מה לא הבנתי שאחרים כן? מה שלא יהיה, עם גנזך אורות הסער סיימתי.
יופי, כי זה מפנה עכשיו זמן לקרוא ספרים אחרים של סנדרסון.
[ בעל השבועה – ברנדון סנדרסון, 1248 עמודים באנגלית, 1680 בעברית(?! – זאת טעות?), 2017]
אני איתך. גם אני נשברתי בשלישי
אין דבר יותר מתיש מסדרות פנטזיה (ומד"ב, אבל קצת פחות).
אחת הסיבות העיקריות שאני קורא פחות פנטזיה. למי יש כוח לקרוא 2000 עמודים?
מה עם התחלה, אמצע וסוף?
יוחזרו ספרים בודדים וסרטים של 90 דקות
אני, בניגוד אליך, אוהב סדרות, כשהן נעשות טוב. אבל דווקא נתקלתי לאחרונה ביותר ויותר ספרים שהם stand alone. תסתכל למשל על הספר שזכה במקום הראשון בסיכום 2025 שלי. ובקרוב אעלה עוד 2 ביקורות על ספרים דומים.
מבחינה ספרותית, אומנותית כמעט תמיד לסטנד אלון יש יותר ערך. יצירת אומנות שלמה בלי יותר מדי שיקולים מסחריים
טוב, ברור שאני חולק. סדרה מאפשרת לפתח עולם דמיוני עמוק ונרחב יותר מאשר ספר אחד. דמויות יכולות לעבור דרך ענפה יותר בסדרה. זה כמו לאמר שלסרט יש תמיד ערך אומנותי על פני סדרה – אדם כמו שלא מת על סרטים וצופה בעיקר בסדרות לא יסכים עם זה.
לסרט לרוב יש יותר ערך אומנותי מסדרה.
אי אפשר לנהל דיון כשסתם מצהירים את הדעה בלי שום נימוק.
ממה שאני רואה התחושה שלך דווקא רווחת ונראה לי שסנדרסון צריך לשקול להיות פחות פורה ויותר מדויק, כרגע הוא הסטיבן קינג של הפנטזיה.
"הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אבל לא היה לי מספיק זמן" מ.ט.
לול.
אני בספק אם הוא יכול להיות אחרת. נראה לי שזה האיש וזה האופי שלו.
אין לו עשירית מכישרון הכתיבה של קינג. השוואה מעליבה לקינג
כשקינג מתאמץ. כשהוא לא מתאמץ, יוצא לו סתם. אבל נכון, קינג מוכשר ממנו גם לדעתי.
כשקינג טוב הוא בספירה אחרת מסנדרסון. אבל כשהוא לא טוב, וזה קורה הרבה, הוא משמים (ופחות טוב מסנדרסון).
סיימתי את החמישי לא מזמן ואני מסכים שהשלישי הוא החלש מבין החמישה. אם אתה מסתכל על כל החמישה כספר ארוך במיוחד, אז זה החלק האמצעי שבו יש פחות קתרזיס ויותר בנייה של דברים שתהיה להם משמעות לקראת הסוף. אני חושב שאם כן תחליט לקרוא את ההמשך, תגלה שהכיוון שאליו סנדרסון לוקח את הדמויות (קאלאדין במיוחד אבל גם אחרות) הוא הרבה פחות סטנדרטי ממה שאתה חושב. בספר הרביעי אתה כבר רואה ניצנים של זה ובחמישי זה כבר ברור מאוד.
שאלת איזו דמות הכי אהבתי? מבין הראשיות, אני מתלבט בין קאלאדין לאדולין. קצת אחריהם מגיע רנארין (בעיקר בגלל משהו שהוא ספויילרי בשלב שבו אתה נמצא אז לא אכתוב אותו). אחריהם מגיעים טאראבגניאן וסזת', אחריהם שאלאן, אחריה נבאני ודאלינר ואחריהם ג'אסנה. (לא בטוח שכתבתי את השמות בהתאם לתרגום העברי, קראתי באנגלית).
תבורך! בדיוק מה שרציתי לדעת.
מבין לגמרי לגבי קאלאדין ואדולין, אבל מפה נראה לי שאתה כל כך יותר מתקדם ממני בעלילה והדברים משתנים. רנארין בספר השלישי הוא דמות עדיין יחסית שלא עושה הרבה.
אני מנסה להזיכר אם עצרתי פה או ברביעי, אבל באמת שאני לא סגור על זה.
סנדרסון תמיד היה אוברייטד בעיני – מצד אחד כותב אקשן מצויין ועם רעיונות ומערכות קסם מגניבים ברמות, מצד שני הכל אצלו טכני – העולמות מרגישים כאילו הם יצאו ממשחק מחשב והדמויות שלו נעות בין פשטניות לרובוטים. ואז אתה מוסיף לזה את האורך וגישת ה"שיעורי הבית" שצריך לעשות לפני חלק מהספרים, וזה די מטה את החוגה לצד המתיש.
מדי פעם אני עדיין קורא דברים שלו, נגיד לערפילאים עדיין יש לי כוח, אבל אני לא מאוד מתלהב ממנו.
אני גם השתעממתי מהכמה ספרים שכתבתי (הערפילאים) אבל הן חומר מצויין לסרטי בלוקבאסטר קיציים שלא צריך לחשוב בהם יותר מדי. מעדיף שיעבדו אותם מעוד סרטי גיבורי על ורובוטריקים.
כחושבים על זה אני די בהלם שלא עיבדו עדיין את הספרים שלו לסרטים. יש קהל ענק שיצפה בהם רק בגלל שזה סנדרסון.
לגבי עיבודים של סנדרסון, יש עדכון מינואר:
https://www.hollywoodreporter.com/movies/movie-news/brandon-sandersons-mistborn-stormlight-archive-movie-tv-1236487271/
תודה:)
בול.
זו הסיבה שהסדרה שלו שאני הכי מחבב זו דווקא "לב פלדה" ושות' – שם אין את הכבדות והנסיונות להגיד דברים,ופשוט אקשן מטופש ומוצלח.
אני קצת מחכה שיצאו לאור כל העיבודים ששלו שהוכרזו כדי שאנשים יוכלו לראות אותם ולהבין זה סבבה והכל אבל לא יותר מזה, ושככה זה היה לאורך כל הדרך.
סיימתי את כולם ולמרות שזה לקח יותר זמן מלקרוא את סקאלזי (ולא בגלל האורך 🙂 ) אני חושב שהשקעה היתה משתלמת. מסכים איתך לגבי פלאשבקים שפרט למקום אחד עם דאלינר (אולי יותר, אולי ככל אלו עם דאלינר מוצדקים בסופו של דבר) אני חושב שהיו ברובם חסרי ערך אמיתי והרגשה כללית ששליש ראשון של כל ספר 3 -5 היה זקוק לקיצור או לפחות עריכה טובה יותר.
לגבי "אבל גם לא עשה תפניות עלילתיות שיזכרו בספר התשיעי", סוף הספר הרביעי בהחלט עשה אחת גדולה שמשפיעה חזק על החמישי ובטח תשפיע על על החלק השני של הסדרה.
בחמישי דרך אגב אדולין הוא הדמות הראשית למרות שקאלאדין עדיין עם נוכחות חזקה.
לגבי הדמויות…. לא יודע, סנדרסון משקיע בדמויות וכל הגבורים הראשיים חווים התפתחות ולא נמצאים שם רק בשביל להוסיף עמודים לספרים. אולי הרוצח לא יצא לו מנומק מספיק לטעמי אבל נדמה לי שפרט לו כל הדמויות הן כאלו שאנשים יכולים להזדהות איתם, למרות שאולי לא כל האנשים עם אותה הדמות.
אני דוקא לא מזהה נטייה דתית בספרים למרות שיתכן אני פשוט מפספס (בחיים לא הייתי מבין שנרניה זה ספר דתי). הספרים עוברים מהגשמי לאלוהי אבל האלוהי הוא חלק קיים וידוע ביקום הזה אז לא הייתי מקשר את זה לאמונות של סנדרסון למרות ששוב, מה אני יודע. לעומת זאת כן יש עיסוק בטראומה, מה יותר חשוב הסביבה או הגנטיקה (בקטנה) חיי אלמוות כאשר מבלים חלק לא קטן מהם בגהנום ואפילו פאציפיזם. אבל אולי באמת במשפט אחד הסדרה הזו עוסקת הרבה בטראומות והן מרכיב מרכזי בקווי העלילה.
לסיכום, יש בספרים בעיות, אבל בסופו של דבר התלונה שלך היא מסוג "זה לא מצוין זה רק טוב", אבל באמת אם אתה לא מתחבר אז אין סיבה להכריח את עצמך (אני נטשתי את אחד הספרים של קינג אחרי הפרק הראשון). אני חושב שזה כן שווה לקרוא את 4-5 ולקחת בחשבון שההתחלה היא איטית ולא להתבאס מזה כי בהחלט יש רגעי שיא ששווים את זה.
…. אבל כן, סדרות ארוכות יכולות להיות מעיקות. אולי זה ענין אישי אבל אני לא מסוגל לקרוא את סנדרסון ב "שלוק אחד" ואני מניח שזה לא רק בגלל העומס הנפשי של המלחמה. אחרי שסיימתי את הסדרה קראתי את kaijo preservation society של סקאלזי ואותו גמרתי פחות או יותר בקריאה רצופה (סקאלזי אומר שהוא כתב אותו במיוחד להיות קליל עם מעט מורכבויות)
אין לי מה לענות כי אתה מבין יותר ממני – אבל תודה על התגובה! למדתי.
כל כך הרבה שבחים על סנדרסון! ולמה, בעצם? גם בספרים האחרים שלו, הוא לא סופר מוצלח. הוא סופר של סדנאות כתיבה; הכתיבה שלו קולחת, הכל עשוי נכון, הוא משתמש היטב בכל הטריקים המוכרים לעייפה. אבל אין בו ברק.
מעריציו אוהבים להסביר איך בניית העולם שלו מושקעת, איך מכניקת הקסם גאונית. היא לא. זה תמיד, תמיד, גיימינג. הערפילאים היא סדרת גיימינג: הסצנות הטובות הם הסצנות בהם קופצים ממקום למקום עם כמות חפצים מוגבלת, או כשפותחים עוד סקיל או ווטאבר. באורות הסער זה אותו דבר: הכל ויזואלי, חזותי וקל לתיאור ותפעול. יש מדד ברור לכמה 'קסם' נשאר לך. יש חפצים שטעונים ב'מאנה'. האק סלאש אנד ג'אמפ, משחק עולם פתוח מרהיב מאוד (פיהוק). הספרנים – הטכניקה הכי עצלנית שאי פעם שמעתי. רגשות זה קשה, אז למה שלא פשוט… נגשים אותם? בדיוק כמו במשחק מחשב. אתה רץ ואוסף חיים. יש לבבות באוויר כשזוג מתאהב. יש סרטים שחורים כשיש כעס. ברוכים הבאים לרונסקייפ, לוורלד אוף וורקרקפט. לא, בעצם. העלילות שם מעניינות לפחות.
ולגבי גנזך אורות הסער: זה משתפר חלקית בלבד, אבל הבחור חייב עורך דחוף ולהפסיק להיות צדקן. ברגעים המוצלחים זה לקרוא את ששאושק, אבל במקום שכולם יהיו אנוכיים והטוויסטים מפתיעים, כולם כאן רוצים להיות נחמדים וצדיקים וזה מ ע י י ף
(שלא לדבר על זה שכל הדמויות שאמורות לסבול מאיזה תסביך פסיכולוגי מרגישות כמו עיסת נייר)
הסיבה שגנזך אורות הסער קיבלה את המעמד שלה זה שהיא עוסקת בשאלה בסיסית כל כך שעם זאת נדחקה מהשיח הציבורי – איך יודעים מהו הדבר הנכון, או המוסרי. זה לב הסדרה, וכל אחת מהדמויות מציגה זווית אחרת לשאלה הזו. אני אנסה לתת דוגמאות רק מתוך שלושת הספרים הראשונים אבל כמובן שזה ממשיך לספרים הבאים בסדרה.
ישנן דמויות שמייצגות גישות קיצוניות. סזת של שני הספרים הראשונים מוותר על השאלה הזו והוא מבצע בשמחה משימות שהוא יודע שהן רעות רק בגלל שהוא מאמין שהוא לא יודע מה נכון ומאציל את ההחלטה על מישהו אחר (מה שגם קורה בצורה אחרת בספרים הבאים). טארבינגאן של הספרים הראשונים מייצג גישה קיצונית אחרת של תועלתנות – בשביל להציל מספר מוגבל של נפשות הוא מוכן להקריב את כל העולם ביודעין. גם ג'סנה שותפה לגישה התועלתנית (עם כי פחות קיצונית) – היא מוכנה להרוג את כל הפרשמנים אם זה ימנע את החורבן (וכמובן השיעור המעשי עם שאלאן בספר הראשון).
מבין הדמויות הראשיות, קאלאדין הוא הדוגמה הכי בולטת כמובן – כל המהות של הדמות שלו היא להבין מה הדבר הנכון לעשות, וספציפית מתי מותר להרוג (שזו הביטוי הקיצוני ביותר לדילמה). בספר השני זה מתבטא באידיאל השני ובכל הדילמה שלו עם המלך, ובספר השלישי הוא מגיע לשבירה בדיוק בגלל שהוא לא מצליח להכריע מה הדבר הנכון לעשות. דאלינאר מייצג את הגישה הכי מעצבנת – זה שבטוח שהוא יודע מה הדבר הנכון כי הוא קרא את זה באיזה ספר או שזה נאמר לו מפי האל. שאלאן פחות שותפה לדילמות האלו, ואצלה השאלה היא יותר מתי לספר את האמת. ואדולין של שלושת הספרים הראשונים הוא לא ממש דמות. גם אצל הפרשנדים יש עיסוק בזה, בייחוד בדמות של ונלי, אבל יותר בספרים הבאים.
דאלינאר באופן ספציפי מייצג עוד שאלה שהספרים עוסקים בה במידה מסויימת – האם אפשר לסלוח למישהו על חטאי העבר. דאלינאר של הפלאשבקים הוא דמות נוראית, ממש נבל על. אבל הספר נפתח במצב שהוא מהטובים, ובספר הזה הקוראים צריכים להכריע האם הוא ראוי לסליחה הזו. יש עוד דמויות שקשורות לשאלה הזו – נאלאן (אפלה) מייצג גישה שאין מחילה על חטאי העבר בכלל. ומואש מייצג גישה קיצונית אחרת -עבור חטאי האנושות הוא מוכן להשמיד אותה. גם שאלאן משתתפת בדילמה הזו, גם על המעשים שלה וגם על המעשים של הכפופים שלה. אבל בגדול ומכיוון שסנדרסון הוא בכל זאת נוצרי אדוק, כאן אין ספק מה התשובה שהספר דוגל בה (תרתי משמע).
תשמע. גם אתה וגם כמה אחרים פה למעלה כתבתם טקסטים ממש מדהימים. החכמתי. אני אצטרך לחשוב איך להדגיש אותם כדי שאחרים גם יראו.
אהבתי את הניתוח. מסכים עם כל מילה.
בהחלט; אבל למרבה הצער עיסוק בשאלות טובות לא מספיק כדי להפוך ספר למוצלח
יפה!