המדף הז'אנרי: Theft of Swords – מייקל ג'יי סאליבן (תגליות רייאיריה 2-#1)

החודש החולף היה קשה. חיפשתי ספר מנחם; מין פנטזיה קלאסית כזה, מהסוג הישן, עם אלפים ואורקים, קוסמים ודרקונים, אבירים ומלכים. תחשבו על הספרים הישנים של רומח הדרקון; תחשבו מבוכים ודרקונים – רק עם כתיבה בוגרת יותר. מחקר קצר הוביל לסדרת תגליות רייאיריה (The Riyria Revelations) של מייקל ג'יי סאליבן.

הסדרה הייתה מושלמת לצרכים שלי. מושלמת. חיפשתי ספר פנטזיה פשוט ומהנה, ואי אפשר להפריז כמה Theft of Swords ענה לציפיות. אולי יש בו אפס מקוריות בבניית העולם, אבל יש בו גם מאה אחוז יכולת לספר סיפור, לברוא דמויות, להעביר אתכם לעולם אחר, פנטסטי יותר.

סדרת תגליות רייאיריה הם שישה ספרים שיצאו בהוצאה עצמית בשנים 2008-2011. לאחר מכן הם אוגדו מחדש, בהוצאת אורביט הממוסדת, לשלושה ספרים – כל אחד כולל שני ספרים מההוצאה המקורית. סאליבן המשיך וכתב שלוש סדרות נוספות באותו העולם, שביחד מקיפות אלפי שנות היסטוריה דמיונית. סך היצירה כולה נחשבת לאחת מסדרות הפנטזיה האפיות שיש. במידה מסוימת זה סיפור אחד גדול שמסופר על פני 23 ספרים.

אבל אנחנו פה לדבר על Theft of Swords: הספר הראשון בהוצאה של אורביט שאיגד את שני הספרים הראשונים מתוך שישה בתגליות רייאיריה. שני הספרים האלה הם הכל חוץ ממפוצצים. הספר הראשון מבין השישה מתאר סיפור "קטן" במונחי עולם פנטזיה. אפשר לחשוב עליו כמעט כמו אקספוזיציה לסיפור כולו. הספר השני מספר עוד סיפר "קטן" (שוב, במונחי עולם פנטזיה) – אבל הוא לפחות מרגיש כמו פרק ראשון של סיפור גדול.

מה שהסדרה עוד מציעה זה את צמד הגיבורים הכי מוצלח בסדרת פנטזיה אי פעם: הדריאן בלקווטר ורויס מלבורן, הידועים גם בכינוי המקצועי, "רייאיריה". השניים הם צמד גנבים מקצוענים. זה קצת מצחיק כי ה-Bromance הכמעט יחיד בפנטזיה שאולי מתקרב אליהם הם שני גנבים אחרים: לוק לאמורה וג'ין טאנן מהשקרים של לוק לאמורה [ביקורת]. בעצם, אולי גם סאם ופרודו בשר הטבעות, אם כי זה לא באותה הסקאלה ולא באותה חשיבות לעלילה.

יש הרבה מה לאמר על תגליות רייאיריה. ממש נהניתי מהסדרה. היא מנחמת וכיפית וכרגע אני אשכרה מתכוון לקרוא את כל ה-23 ספרים שנכתבו בה, אם כי סביר שזאת התלהבות של הרגע ואחרי כמה ספרים נוספים ארגע.

אם אתם מחפשים פנטזיה אפית עם עולם קלאסי וכתיבה מודרנית – תנו צ'אנס ל-Theft of Swords. רק תזכרו שהוא ההתחלה של סיפור גדול, ולכן ראוי להתייחס אליו ככה: בתור התחלה שקטה, כיפית, זורמת – אבל לא צעקנית מדי. כמעט צנועה.

–
שני גנבים, נשכרים לגנוב חרב מארמון המלך. הם לא סתם שני גנבים: הם מרכיבים את הצמד רייאיריה. צמד הגנבים המפורסם ביותר בעולם. צמד שאצילים, אפילו מלכים, שוכרים כי ידוע שהם יכולים להוציא לפועל כל מבצע – מסובך ככל שיהיה. הדריאן בלקווטר, השריר בצמד, הוא לוחם גדול שמפורסם בכך שהוא נושא על גבו שלוש חרבות כבדות. רויס מלבורן, הפורץ, הוא גנב אגדי; טרם נוצר המנעול שלא יוכל לפרוץ.

שני הספרים שמאוגדים ב-Theft of Swords נשמעים כמו הרפתקאת אחרי הצהריים של מבוכים ודרקונים. בראשון הצמד נדרש לגנוב חרב, ובשני בחורה צעירה וענייה משכנעת אותם לנסוע לכפר הנידח שלה להציל אותו ממפלצת מסתורית. מאד אהבתי את העלילות האלו. הן מחזירות אותי לקסם של משחקי תפקידים בגיל 12, ולהרפתקאות שהמצאנו אז.

אבל ההרפתקאות האלה רק נשמעות פשוטות. כדרכם של סופרים מיומנים, סאליבן טווה את הסיפורים אחד בשני, מסבך דברים ומצליח ליצור בסיס לסיפור גדול יותר. אתם קוראים סיפור קטן, אבל מרגישים שהוא לא יכול להישאר קטן לנצח. שמשהו פה נבנה מתחת לפני השטח. זאת גם הרגשה מקסימה.

הסיפור נכתב עם המון הומור. בעיקר מכיוונם של צמד הגנבים הגיבורים, שבהחלט יכלו להשתלב בעולם של הנסיכה הקסומה. אבל גם שאר הדמויות לוקחות את החיים עם קריצה. השילוב של עלילה רצינית אבל דמויות סרקסטיות שובה כשהוא נעשה טוב כמו פה.

בצד הביקורתי, הספרים דורשים Suspension of belief מסוים מהקוראים. נגיד – אם הצמד כל כך מפורסם – איך זה שכולם מצליחים לשכור אותם אבל אף אחד לא מזהה אותם בזמן עבודה? ונגיד – אם הם מבצעים עבודות יוקרתיות לעשירי העולם – למה הצמד עוד חי כמו אביונים? או לפחות כמו מעמד ביניים תחתון?

אבל זאת בערך התלונה היחידה שלי לסיפור. כל שאר האלמנטים ב-Theft of Swords דופקים כמו שעון. טון הכתיבה שנון כמעט כמו הנסיכה הקסומה, העלילה נטוותה ביד אמן. כל אחת מהדמויות, ואני מתכוון לכל אחת ואחת בלי יוצא מהכלל – נהדרת. אני אוהב את כל גלריית המשתתפים בסיפור במידה שווה, אם כי את הדריאן ורויס כנראה קצת יותר. אפילו קצב הסיפור מושלם: הוא לא איטי מדי ונמרח כמו הרבה סופרי פנטזיה *שיעול סנדרסון* אחרים – אבל גם לא דוחף מדי אקשן על חשבון עומק העלילה.

כשקוראים את הסיפור הראשון ב-Theft of Swords (מתוך שניים, כאמור, הוא כולל שניים מתוך ששת ספרי תגליות רייאיריה), אפשר לחשוב שכל ספר בסדרה הוא בעצם סיפור הרפתקאה פנטזיה שעומד בפני עצמו. רק לקראת סוף הסיפור השני הבנתי שנכנסים פה לתחילתה של עלילה אפית פנטזיה ענקית על עתיד העולם.

אז צריך לדעת איך לגשת לתגליות רייאיריה. אם תגשו לספר הראשון מתוך ציפיה לסיפור ענק ולחברות אמיצה תתאכזבו. הוא סיפור קטן מדי ומערכת היחסים בין הדמויות רק מתחילה להירקם בו. הגישה היותר נכונה לקרא את Theft of Swords הוא בתור מה שהוא: סיפור פנטזיה קטן שזורע זרעים למשהו ענקי בעתיד.

בניגוד להרגלי אני לא רוצה למרוח את הסדרה אלא מתכוון לקרוא את כולה בחודש-חודשיים הקרובים. בקרוב נדע אם מחמאות המעריצים נכונות. ההתחלה בטוח מבטיחה.

[Theft of Swords – מייקל ג'יי סאליבן, 691 עמודים, 2011]