המדף הז'אנרי: I'm Starting to Worry About This Black Box of Doom – ג'ייסון פרגין

נתחיל בהערה למען הסדר הטוב. אין לי שום כוונה לכתוב את השם המלא של הספר בביקורת כי, הממ, ברור למה, נכון? הוא ארוך מדי. לכן נקרא לו "Black Box of Doom" וזהו.

התחלתי את Black Box of Doom כי הוא קיבל מועמדות לפרס גודרידס 2024. הוא אומנם סיים רק במקום ה-14 בהצבעות הקוראים, אבל כל דבר בספר הזה – שם, כריכה, תיאור – צרח "אני קליל ומשעשע!" – וזה התאים לי באותו הרגע.

בקיצור, רומיתי. Black Box of Doom הוא לא ספר מדע בדיוני תחת שום הגדרה שאני מכיר. הוא איפושהו בין מותחן טכנולוגי לסאטירה.  אני מוכן למחול על בעיות הגדרות כאלה אם מדובר בספר ממש טוב, כמו הספרים של דוקטורוב (בעיקר האח הקטן הנהדר), או The Bottoms של ג'ו לנדסדייל [ביקורת].

רק ש-Black Box of Doom לא ספר מצוין. הוא ספר חביב כזה. אם אתם עולים על טיסה של 4 שעות ומחפשים ספר אקשן קליל והומוריסטי שמתפלסף הרבה, אבל הרבה, על השפעת רשתות חברתיות וטכנולוגיה על הדור ה"חדש" – זאת אחלה בחירה. אבל בכל מצב אחר יש דברים טובים יותר לקרוא.

קצת עצוב לי לכתוב את הביקורת ככה. מישהו עבד וכתב ספר חביב – עצוב לא להמליץ לקרוא אותו, לא? דיברתי על זה ארוכות בפוסט טוב זה הרע החדש. אם זה היה לפני עשרים שנה, ו-Black Box of Doom היה ספר בספריה, בטח שהייתי ממליץ עליו. מלאי הספרים אז היה מוגבל. זה השאיר זמן לקרוא גם "סתם" ספרים חביבים.

אבל אנחנו חיים בתקופת שפע תרבותית מוגזמת. כל כך הרבה דברים טובים לשמוע, לראות ולקרוא. בספרים אולי המצב קצת פחות מציף – אבל רק אולי ורק קצת (ואם אתם מחשיבים קומיקסים, שאני מחשיב, אז הוא ההיצע האיכותי בטח מציף). אז כן, ספר חביב, אבל חובה.

עכשיו תצטרכו לקרוא אחרי התמונה כדי לדעת על מה הספר. כדאי לכם – אולי יתברר שלמרות דעתי הוא בדיוק כוס התה שלכם?

כריכת הספר, בחור יושב על קופסא שחורה

אי שם בערבות הפרברים מחוץ ללוס אנג'לס מגיע נהג Lyft (אפליקציה דומה לאובר) לאסוף נוסעת. לו קוראים אבוט, לה קוראים את'ר, אבל יקח הרבה זמן עד שהיא תגלה לו את זה. את'ר יושבת על קופסא שחורה גדולה ומציע לו את עיסקת חייו: 200 אלף דולר כדי להעביר את את'ר והקופסא השחורה הגדולה שלה לצד השני של ארה"ב, לוושינגטון הבירה.

רגע, עוד – לאת'ר יש תנאים:
– אסור לאבוט להסתכל בקופסא
– אסור לאבוט לשאול שאלות
– אסור לאבוט לספר לאף אחד על המסע
– הם חייבים לעזוב עכשיו, והוא חייב להשאיר את הטלפון מאחורה כדי שלא יוכלו לעקוב אחריהם.

אבוט אמר "פחחח, לכי תעבדי על מישהו אחר", נסע משם – כמו שהיה עושה כל אדם סביר – וכך נגמר הסיפור.

סתם סתם. אבוט קיבל את הגיג המאד חשוד הזה. בגלל שאבוט בחור בשנות ה-20 לחייו שממש, אבל ממש, לא חי את החלום. הוא לא חלם להיות נהג מונית בגיל הזה, אבא שלו חושב שהוא כישלון, והסביבה החברותית העיקרית שלו היא באינטרנט: יש לו ערוץ בו הוא טועם אוכל גרוע, וכמות קטנה של מעריצים נאמנים.

בשלב הזה של הסיפור, בערך עשר אחוז לתוך הספר, ממש אהבתי אותו. הוא היה מסקרן, כתוב היטב ובעיקר: נורא מצחיק. מי זה הסופר השנון הזה ואיך פספסתי אותו כל חיי תהיתי לעצמי?

טוב, אז בעיה ראשונה: שאר הספר הרבה פחות מצחיק. הניחוש שלי הוא שהסופר שיכתב ושיכתב והשחיז את האקספוזיציה עד שהיא כללה כמות בלתי הגיונית של בדיחות נהדרות – אבל אז נגמר לו הכוח להשחיז את שאר 350 העמודים. מה גם שהרבה יותר קל לספר בדיחה כשהעלילה ברורה (כמו בתחילת הספר), והרבה יותר קשה כשבחלק גדול משאר הסיפור שתי דמויות פשוט יושבות באוטו ומדברות.

המסע של השניים היה יכול לעבור באנונימיות,אלמלא אבוט היה משאיר הודעת פרידה מסתורית לצופים שלו. הם החלו באובססיביות של אנשים שיושבים יותר מדי בבית עם הטלפון לחפש אותו, ומשם זה גלש לכל שאר האינטרנט והפך לתיאורית קונספירציה. מישהו המציא שהקופסא השחורה היא פצצת אטום, שאת'ר מרגלת רוסיה, ושאבוט או משת"פ או נחטף.

באיזשהו שלב מבינים שהספר הוא עלילה שהומצאה כדי שהסופר יוכל לשטוח את משנתו בקשר להשפעת טכנולוגיה ומדיה חברתית על החברה המודרנית. איך אנשים נעשו בודדים ומטורללים יותר. הדעות שלו על הנושא חכמות מאד, אבל יש שלוש בעיות עם הרעיון:

1. אלו לא דעות מקוריות מאד, לא משנה עד כמה היטב הן כתובות.
2. 400 עמודים זה הרבה יותר מדי בשביל הנושא הזה.
3. שנתיים אחרי שיצא הספר הנושא כבר פאסה. השאלה המעניינת כיום היא השפעת הבינה המלאכותית על החברה. מדיה חברתית? זה המקום הזה ששורץ סוכני AI, לא?

ג'ייסון פרגין לא כותב חדש. הוא מפרסם מ-2007 ואני רואה בעמוד שלו בגודרידס שלכל הספרים שלו יש שמות הומוריסטיים. אני בהחלט מתייק אותו בראש לשעת הצורך. יום אחד, אולי בחורף, כשאצטרך ספר קליל וחביב, יש מצב שאתן צ'אנס למשהו נוסף שלו.

[I'm Starting to Worry About This Black Box of Doom – ג'ייסון פרגין, 400 עמודים, 2024]

6 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אני אהבתי את כל סדרת John dies at the end
    השאר בכל מיני רמות
    שהספר הזה הכי נמוך לטעמי

    • ניימן הגיב:

      מה שיפה בלכתוב את האתר הזה, זה שלפעמים מגיעה תגובה שמפתיעה אותי. ואללה, לא חשבתי שיהיה פה מישהו שקרא דברים של פרגין. שמח לקרוא את זה. רשמתי לעצמי לגבי John dies at the end.

  2. עובראורח הגיב:

    לא קראתי את פרגין אבל הוא צץ לא מעט בפיד רילס של פייסבוק (מניח שגם בטיקטוק, אבל אני זקן מכדי לטרוח), עם סרטונים קצרים של אבחנות על תרבות פופולרית וכותרים בני זמננו. יש לו שייכל, i'll give him that

    • ניימן הגיב:

      חצי מהספר הוא אבחנות על תרבות פופולרית, אז לא מפתיע. הוא יודע לשווק. הוא גם יודע לכתוב אגב! הספר לא רע בכלל.

  3. עדי הגיב:

    John dies at the end יותר טוב
    ספר בינוני חביב, כל הזמן חשבתי על חיי המדף הקצרים של הספר הזה כי הוא מתקיים כל כך בכאן ובעכשיו שמישהו בעוד עשור יתקשה להבין אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *