חמש תמונות וסיפורים מוורשה והסביבה

ישראלי, לא משנה מאיזה עדה, עבר לוורשה בשנה שעברה. הוא התחיל לחקור את הסביבה; כל סופ"ש היה בוחר שמורת טבע, יער או סתם מקום על המפה סביב וורשה, ומדווש לשם.

בקיץ אחד ארוך הוא ראה יותר מקומות ממה שאני ביקרתי בהם.

קינאתי בו? קיבלתי השראה? מה שבטוח זה שהאביב הגיע לוורשה לפני חודש וחצי, ומאז אני מדווש בלי סוף למקומות חדשים. כשיוצאים מהבית – זאת יודעים כולם – קורים דברים מעניינים. הנה חמישה כאלה מוורשה והאיזור.

1. פונדק דגים

חבר טוב, אולי החבר הכי טוב שיש לי בפולין, גר בעיר בשם ז'ירארדוב. היא נמצאת כחמישים קילומטרים מוורשה, אבל בגלל שהרכבת המהירה עוצרת בה פעם בשעה, הוא יכול להיות במרכז העיר תוך 20 דקות. רכבתי לבקר אותו.

ה-25 קילומטרים הראשונים של הרכיבה לז'ירארדוב הם מהיפים שאפשר למצוא ביציאה מוורשה. מתחילים ב-8 קילומטר של רכיבה כפרית, עוברים בשמורת טבע מהממת (Raszyn) שלא הצלחתי לתפוס את יופיה בתמונה, ואז ממשיכים ב-15 קילומטר בערך של שבילי אופניים סלולים בין שדות, על שפות מעיינות או בין כפרים.

זו אחת מדרכי האופניים הפופולריות לסופ"ש באיזור, ולכן היא שזורה גם במקומות תיירותיים לעצירה: בתי קפה עם חצר פרטית, מסעדות או קונדיטוריות.

את תחילת הדרך עשיתי כבר כמה פעמים בעבר. בדר"כ לעיירת נופש היסטורית, עם בתי עץ עתיקים, בשם פודקאווה לשנה (Podkowa Leśna, אח, השמות הפולניים, נכון?). אבל רק הפעם שמתי לב שעל המפה יש נקודה קטנה. כתוב לידה: "Kaczma Hultaj – פונדק דגים" (Kaczma – הוגים "קאצ'מה" – בפולנית זה פונדק).

עצרתי שם, לא מרעב אלא מסקרנות, וגיליתי מקום שנראה כאילו הוא יצא מגלויה איטלקית. מסעדת עץ, ממש על המים. אני מנחש שהאגם עליו היא ממוקמת הוא מלאכותי. בצד השני יש מבנה מפואר, לא יודע של מה הוא. את האוכל לא ניסיתי, היה מוקדם מדי. אבל עוד אחזור לשם, אל דאגה.

96 הקילומטרים של הרכיבה הלוך-חזור לז'ירארדוב היו הכי הרבה שעשיתי מאז 2020 (אז רכבתי ביום אחד 100 קילומטר). בשיאי, בימים של הטיול מברלין למוסקבה, רכבתי 120 קילומטר ביום בצורה סטנדרטית. אבל אלו היו חיים אחרים, עם זמן פנוי אחר, וגיל אחר וצעיר יותר.

2. פזה ופלאקי חמים
[אחת המנות האיקוניות של וורשה: פזה (Pyzy) בצנצנת. למה מי מו מה? כבר אסביר]

לרכב לא אומר רק טיולי יום. לרכב גם אומר שבמקום ללכת לבית קפה 5 דקות מהבית לעבוד, אני רוכב לבית קפה בצד השני של הנהר, בשכונת פראגה. 13 קילומטר של רכיבה שחוצה ארבעה פארקים ומסתיימת במקטע ארוך יפייפיה ליד הנהר שאף פעם לא ימאס לי לרכב בו.

למי שלא יודע, וורשה מחולקת לשני חלקים ע"י נהר הויסלה. בצד אחד, הצד המפורסם, נמצאת וורשה עצמה.  בצד השני, הצד "האפל" נמצאת פראגה (יש עוד שכונות בצד שני, זה הסבר פשטני). במשך שנים רבות פראגה הייתה מקום עני ומסוכן, אבל כבר 15 שנה לפחות שהיא הפכה לאלטרנטיבה תרבותית פרועה יותר לוורשה.

כשרוכבים הרבה גם אוכלים הרבה, ולכן יום אחד מצאתי עצמי גווע בבית קפה בפראגה. בהרבה מבתי הקפה בעיר ההיצע הקולינרי כולל רק מתוק. אצל פולנים סוכר זה תזונה. אבל אצלי לא – לכן ניגשתי לבזאר רוזצקי (Rozycki) ממול כדי לאכול את אחת המנות המפורסמות ביותר בתולדות וורשה.

דמיינו: שנות ה-70 במזרח אירופה. מבקר נכנס בכניסה הראשית של שוק רוזצקי, שוק וורשוואי הומה של פעם. הקול הראשון שהוא שומע, מעל רחש הרוכלים, זה אשה צועקת, "פזה ופלאקי חמים!".

מה זה פזה (הוגים: Peza)? כופתאות תפוחי אדמה פולניות מסורתיות, גדולות ונימוחות. מה זה פלאקי? מרק בטן פרה, או שמתים על זה או ששונאים את זה. אלו שתי מנות איכרים אגדיות, שכשנעשות טוב, ומוגשות חם, ביום קר, הן מעדן. היו הרבה שמכרו אותם בשוק רוזצקי, אבל עיקר התהילה שייכת לגברת הניה. היא הגישה את המנות בתוך צנצנת. מי שקנה ישב על ספסל או אבן בשולי השוק, ואכל עם מזלג שאול (מברזל, לא חד פעמי, זה שייך לתקופה לפני שהידע איך לשטוף כלים אבד).

גברת הניה כבר לא איתנו. שוק רוזצקי כבר לא שוקק, הוא בעיקר שוק רפאים. אבל הבן של גברת הניה עוד שם, כמעט כל יום, מוכר את אותו המאכל שפירסם את אימו. 25 שקל עלתה צנצנת הפזה שקניתי. כדורי קופתאות תפוחי האדמה הגדולים הנימוחים נדחסו בצפיפות לתוך צנצנת יחד עם בצל מטוגן ורוטב עשיר עם בשר. זה היה מעדן מנחם כיום, כמו שזה היה מעדן אז.

2. בונוס: דוכן שרוף בשוק רוזצקי


תמונה מסיבוב הליכה קצר שעשיתי בשוק אחרי זה. הוא כל כך שומם היום עד שכמה דוכנים ישנים שנשרפו שם פשוט נשארו כמו אנדרטה לעבר. יכול להיות שבסופ"ש זה אחרת. בחלק חדש שלו יש דוכנים של אמנים שהיו סגורים באמצע השבוע. אבל כרגע, באמצע השבוע לפחות, מגיעים לשם בשביל פזה ופלאקי.

3. מקום הולדתה של חסידות גור

[הדרך לגורה קלוואריה, לצערי את המקום עצמו שכחתי לצלם]

חסידות גור, החסידות הגדולה בישראל, נולדה בעיירה גורה קלוואריה (Góra Kawiarnia), שנמצאת 40 קילומטר רכיבה מוורשה. אין הרבה דברים היסטוריים יהודיים לראות שם כיום. רק בית קברות יהודי; צריך תיאום מראש כדי לבקר בו.

"גורה", בפולנית, זה "הר". לכן "גורה קלוואריה" מילולית זה "הר קלוואריה", אם כי טכנית העיירה ממוקמת על גבעה גבוהה, לא באמת הר. הרכיבה מוורשה לגורה קלוואריה הייתה הראשונה שלי של השנה. רכבתי את 42 הקילומטר בלי הפסקה, ולא השארתי אנרגיות לטיפוס האחרון. נאלצתי לעצור באמצע למנוחה, אוי הבושה.

כשהגעתי עצרתי במקום היחיד שמפורסם כנראה בעיירה כיום – גורה קווייארנייה (Góra Kawiarnia, כבר אמרתי ששמות פולניים זה סיבוך מופלא?). זה בית קפה לרוכבי אופניים. המשמעות של "קוייארניה" בפולנית היא "בית קפה", והשם הוא מן משחק מילים שכזה על  שם העיירה. הגעתי לשם ביום שבת, ובית הקפה הגדול היה עמוס עד אפס מקום ב – בלי הגזמה – מאות רוכבי אופניים.

אני בשלב הזה גוועתי מרעב (מוטיב חוזר ברכיבות) והזמנתי לחמניה עם פירות יער וקפה. התיישבתי וניסיתי לתקשר עם אנשים. כולם, חוץ ממני, הגיעו עם אופניים משוכללות וחדישים. לכולם, חוץ מלי, היו בגדי אופניים מדוגמים וכפפות רכיבה נקיות. רק אני באתי עם אופניים שרוטים ומלוכלכים, חולצה רגילה וכפפות בלויות שהתחילו להתקלף.

אני גם, עד כמה שיכולתי לשפוט, היחיד שרכב לשם כל הדרך מוורשה, ולא לקח את האופניים עם אוטו כדי לדווש קצת באיזור.

4. פסלי העץ

העיירה Zalesie Górne שזורה ביער. יש ממש כמה רחובות שצד אחד שלהם הוא יער כמעט פראי. ודמיינו: אתם עוברים ברחוב קטן כזה – ולפתע רואים בכניסה לאחד הבתים פסלי עץ מרהיבים כמו זה למעלה.

חשבתי בהתחלהי שזה מוזיאון. אבל שום דבר לא היה כתוב על הבית. בדקתי באינטרנט. בכתובת הזאת גר איש עם עסק לבניית בתי עץ. כנראה שבזמנו החופשי הוא מפסל בעץ, וכמעט מסתיר את היצירה שלו מהציבור. רק ברי המזל, שבחרו לעבור ברחוב קטן מול הבית שלו זוכים לשזור עיניהם בכשרונו.

עוד באותה העיירה: מסעדה איטלקית, אחת הטובות באיזור וורשה. אכלתי שם אוכל ברמה של כפרים באיטליה, כולל פסטה פוטנסקה מהממת בעבודת יד.

בשולי הכפר יש מתחם יער עם פארק שעשועים, פארק טיפוס, סקי מים, פארק מים ועוד הרבה דברים.

אם אתם בוורשה כשמזג האוויר טוב ורוצים חוויה מקומית, תנו צ'אנס ל-Zalesie Górne. בערך 20 דקות נסיעה ממערב וורשה, ואחלה מקום.

5. עכברים בפארק

סתם ככה, בפארק כלשהו בעיר, החליטו שני אנשים ללבוש חליפות מתנפחות של עכברים גדולים ולעמוד על שפת האגם. לכל הילדים הם עשו שלום ונתנו כיף. הם לא ביקשו כסף, ועד כמה שיכולתי לשפוט, אלו פשוט אנשים נחמדים שהחליטו להוסיף קצת צבע לחיים שלהם ושלנו. השראה.