יומיות 18.06.2026:ניל סטיבנסון מספיד את המטאברס; סקירת הזוכים בעונת פרסי המדב"פ

שלשום פורסם פוסט עם תמונות צנעות וסיפורים קטנים מרכיבות יום שעשיתי באביב בוורשה.

1. במרץ השנה פירסם ניל סטיבנסון את הפוסט My Prodigal Brainchild, או בתרגום חופשי לעברית, "הבן האובד שלי". הוא נכתב לרגל סגירת המטאברס של פייסבוק. כשלון עצום, יותר מ-80 מליארד דולר שירדו לטמיון.

ההקשר? ניל סטיבנסון המציא את המונח מטאברס בספר סנוקראש [ביקורת]. המטאברס מתאר עולם וירטואלי במציאות מדומה. סטיבנסון נגע בתחום המציאות המדומה בחלק גדול של חייו. הפעם האחרונה הייתה בפיתוח Magic Leap. עוד פרוייקט מציאות מדומה ענק שנכשל.

סטיבנסון הוצף בהודעות כשפייסבוק הכריזו על המטאברס שלהם לפני ארבע וחצי שנים. בגלל שהוא המציא את השם והמושג, כולם חשוב שהוא מעורב בזה. אבל לא! לסטיבנסון כבר ירד אז מהרעיון של מציאות מדומה. מבחינתו שצוקרברג יגנוב לו את השם ויחנק איתו.

אבל עכשיו, כשהפרוייקט נכשל, סטיבנסון חלק שורה של מחשבות על ההווה והעתיד של התחום, למען האנשים הבאים שינסו להקים אותו. שניה מהר אני עובר עליהם.

א. ראשית – תמציאו שם משלכם! מה אתם גונבים שם מספר מלפני 30 שנה? יש מליון שמות אפשריים, עד כמה חסרת השראה יכולה חברה של מולטי מליארדים להיות? זה כשלון שנכתב מהרגע שבחרו בשם משמים כל כך לפרוייקט עתידני כזה.

ב. בספר יש עלילה – במציאות אין. אם הטכנולוגיה של ספר נראית לכם מגניבה כחלק מעלילה – אתם צריכים לחשוב מה יקרה כשתבנו אותה במציאות. סטיבנסון חושב שבלי שהחברה תכתיב עלילה, זה פשוט יהיה מליוני אנשים אקראיים עומדים במטאברס ולא עושים כלום.

אני כמובן לא מסכים איתו. עלילה מהונדסת זה נגד כל מה שהאישיות חובבת  שלי אוהבת. אני אוהב תרבות שצומחת מהשטח, מהאנשים, לא מוכתבת מלמעלה.

ג. או אולי המטאברס כבר בעצם קיים? האם כל הקטע ברעיון זה לשים מסיכה על הפנים ולראות את העולם הדמיוני כאילו אתם נמצאים בו? אולי לראות אותו על המסך זה מספיק?

מה שסטיבנסון רוצה לאמר זה שבמידה מסוימת כבר יש מטאברס. מאות מליוני אנשים נכנסים כל יום לחיות חיים וירטואליים בפורטנייט, רובלוקס ומיינקראפט. זה אולי לא המטאברס הסקסי והבוגר מהספרים שאנחנו רוצים, לא. אבל מטאברס איט איז.

ד. הבדל נוסף בין סטיבנסון לביני: אני מדמיין את המטאברס כמו האינטרנט שלנו – ההבדל הוא המסיכה שיוצרת עולם ששוקעים לתוכו. סטיבנסון, כך נראה לי, מדמיין אותו בתור עולם וירטואלי ששייך לחברה מסחרית. לכן הוא כשהוא מתייחס למי שבונה את זה, הוא לא מדבר על מי שבונה פרוטוקול או מסיכות – אלא למי שממש בונה את העולם ומבקש ממשתמשים להתיישב בו. נו, כמו בדוגמאות של פורטנייט, רובלוקס ומיינקראפט שהבאתי.

זה נראה לי סקסי כמו מתחם בילויים של העיריה. מתאים לאנשים מסוימים מן הסתם, אבל פחות החלום שלי, יותר הסיוט.

אבחנה מעניינת אחת שיש לסטיבנסון בנושא. הוא טוען שברגע שחברה בונה את המטאברס, הקיום שלו תלוי בשרתים שלה. מה שאומר שאם החברה סוגרת את הפרוייקט (כמו שקרה לפייסבוק או Magic Leap) – המטאברס גם נסגר.

לכן, הוא טוען, אין סיכוי שחברות גדולות ורציניות יתחילו לפתח בזה לפני שיבואו עשרות מליוני משתמשים – ואין סיכוי שיבואו עשרות מליוני משתמשים לפני שחברות יפתחו בזה משהו רציני. מי שכן יגיעו אלו האמנים – כלומר – אנשים שמפתחים בגלל שבא להם – בלי הגיון כלכלי מחושב.

ה. לסיום: סטיבנסון אומר את כל מה שכולם כבר יודעים: רוב האנשים לא רוצים לשים מחשב על העיניים. רוב האנשים גם לא רוצים להסתובב עם מישהו ששם מחשב על העיניים. מסיכות המציאות המדומה נכשלו כי זה לא נורא נוח להסתובב איתן. משקפי המציאות הרבודה נכשלו בגלל שאנשים חושבים שאתה שמוק אם אתה מסתובב עם מחשב שמצלם אותם כל הזמן.

האם זה רע? תלוי. למי שמכוון להגיע לכלל האנושות זה כנראה רע. אבל תחום יכול להתקיים כנישה עשרות שנים – ואין בזה רע! נישה יכולה להיות תחביב שכולל "רק" כמה מליוני אנשים, ולכלכל ככה כלכלה שלמה. נכון שרוב האנשים לא רוצים לשים מסיכה על הראש – אבל יש מספיק אנשים שכן מסכימים לזה. האם לא כדאי לנסות ליצור את המטאברס בשבילם? האם הרעיון נידון לכשלון רק בגלל שהוא לא מתאים למכנה הרחב המשותף ביותר?

אחת השאלות שהכי שנאתי בתקופתי הקצרה בעולם הסטארטפים היא, "למה שסבתא שלך תשתמש בזה?". זה בא להראות לך שהרעיון שלך לא כללי מספיק כדי "להפוך" את השוק. אבל התשובה שלי תמיד הייתה שהיא לא. אני מכוון להיות נישה. יש המון כסף בנישה. ואם אתם חושבים שכל מוצר חייב בסופו של דבר להשתלט על העולם, כנראה שאנחנו לא מדברים באותה השפה.

2. אני קורא עכשיו ספר על משפחת רוטשילד. כך שמעתי על הציור, "האלקטור של הסה מפקיד את אוצרותיו בידי מאיר אנשל רוטשילד" של מוריץ דניאל אופנהיים.

מאיר אנשל רוטשילד היה אבי שושלת משפחת רוטשילד העשירה, והאגדה מספרת שאת עושרו הגדול צבר כך: שנסיך הסה הפקיד את אוצרותיו למשמר רוטשילד רגע לפני שנפוליון כבש את העיר. רוטשילד קבר את האוצר בחצר ביתו, מנע חיפוש בכך שנתן לאנשי נפוליון את כל הונו האישי – ולאחר המלחמה החזיר לנסיך הסה את הכסף, פלוס ריבית. נסיך הסה היה כה המום מהיושרה שהפך את רוטשילד לסוכן ההשקעות האישי שלו והמליץ עליו לכל עשירי אירופה.

זאת אגדה כמובן. האמת שונה לחלוטין, אבל לא ניכנס אליה עכשיו.

3. פרסי הנבולה והלוקוס למדב"פ היוקרתיים הוכרזו. בואו נסקור אותם מהר.

פרס הנבולה. היוקרתי מהשניים. הזוכה בו הוא The Buffalo Hunter Hunter מאת שטפן גרהם ג'ונס. אם לא שמעתם עליו זה כנראה בגלל שהוא ספר אימה, לא מד"ב או פנטזיה כמו שאנחנו קוראים פה בדר"כ. הוא גם זכה בפרס לוקוס (שכבר נגיע אליו) בקטגורית האימה, ופרס בראם סטוקר.

מדובר בסיפור ערפדים בעולם האינדיאנים (Native Americans באנגלית נקייה). מישהו פה קרא אותו? כי הסיכוי שאני אגע בספר ערפדים זה רק אם אקבל קודם חוות דעת ישראליות אובייקטיביות שהוא מדהים. כל הביקורות האמריקאיות במקרה הזה חשודות בעודף אהדה מסיבות של inclusiveness עד שלא יוכח אחרת.

מועמדים נוספים שלא זכו: Death of the Author שכבר קראתי ולא אהבתי [ביקורת], Katabasis שקראתי ותכף תעלה עליו ביקורת, ו-The Incandescent של אמילי טאש, שאני מתכוון לקרוא בקרוב. כל השלושה גם מועמדים לפרס ההוגו.

בנוסף יש את Sour Cherry של נטליה תאודריו (טייק פמינסטי על מיתוס "כחול הזקן") ואת Wearing the Lion AK של ג'ון ויזוול (טייק אנושי לסיפור הרקולס). שניהם עם כאלה ציונים נמוכים ב-Goodreads – אני מדבר על 3.5 ו-3.64 בהתאמה – שאין סיכוי שאנסה אותם בקרוב.

פרס הלוקוס. מבחינתי לפחות פרסי הלוקוס קצת פחות יוקרתיים כי רשימת המועמדים שלהם נראית בלאגן. שלושה קטגוריות, מד"ב, פנטזיה ואימה. עשרה מועמדים בכל קטגוריה. אין שום הגיון במועמדים, זה נראה שמישהו פשוט קרא הרבה ספרים והחליט לשים עשרה לא רעים בכל קטגוריה מתוך הנחה שאף אחד אחר לא באמת קראת את כולם ויכול לחוות דעה.

בקטגוריות המד"ב זכה Death of the Author שחוסר חיבתי אליו ידוע כבר, וגם ההשערה שלי שהוא עומד לזכות בימבה של פרסים ידועה. הנה עד כה אני צודק. עדיין מפריע לי שלקרוא לספר הזה מד"ב זה ממש למתוח את גבולות הז'אנר מחוץ לטעם הטוב.

בקטגורית הפנטזיה זכה The Everlasting של אליקס אי. הארו – עוד ספר שמועמד גם לפרס ההוגו. טרם החלטתי אם לקרוא אותו או לא – תיאור העלילה משאיר אותי די אדיש, אבל הביקורות חיוביות מדי מכדי להתעלם. גם פה דעות אובייקטיביות של קוראים דוברי עברית יעזרו!

למען הסדר הטוב. בקטגורית האימה זכה  The Buffalo Hunter Hunter כפי שכבר אמרנו. אין לי דעה על זה היות ולא קראתי אף ספר אחר מהמועמדים (אם כי להפתעתי אני מכיר הרבה משמות הסופרים, סטיבן קינג, ג'ו היל, צ'אט וונדינג וסילביה מורנו-גרסיה הנהדרת). בקטגורית ספר הביכורים, Sour Cherry של אותה נטליה תאודריו על כל 3.5 הכוכבים שלו ב-Goodreads. ובקטגוריית הספר המתורגם, On the Calculation of Volume III. שום דבר בביקורות עליו לא גרם לי לחשוב שאני רוצה לקרוא את הסדרה הזאת. מה שכן, יש הרבה ספרים אחרים בקטגוריה שכן הייתי רוצה לנסות. מוסיף לרשימה.

4. סרטון האנימציה הקצר, Julio: A Football Story – פחות מדקה – הוא שיר אהבה לכדורגל. לכבוד המונדיאל:

בלוג האנימציה Cartoon Brew שגם פירסם את הסרטון העלה כתבה ארוכה על היוצר, תהליך היצירה שלו ומה עוד הוא עושה.

5. האתר אאא של קבוצת מעצבי פונטים עצמאיים פירסם פונט חדש וחופשי לשימוש – סיגלית. פונט עברי ברוח של פונט וולדורף. מה זה פונט וולדורף אתם שואלים? זה פונט ברוח הפילוסופית של חינוך וולדורף. כלומר, משהו עם קווים זורמים טבעיים שמתכתבים עם הטבע.

ת'אמת? זה עובד לי ויזואלית. לא יודע אם זה יעבוד בתור פונט של טקסט ארוך. אבל אוף, עכשיו אני סקרן לגלות. אולי אעשה בקרוב ניסוי עם הפונט הזה באיזה פוסט פה.