המדף הז'אנרי: Katabasis – ר.פ קוואנג

איזה ספר יוצא דופן. הממ, מאיפה להתחיל, מהספר או הסופרת.. הספר או הסופרת? נתחיל מהספר.

קטאבסיס הוא 559 עמודים של אלגוריה על לימודים לתואר מתקדם. הספר ממשיל עבודה על דוקטורט למסע ללב גהנום.

אבל הוא לא רק אלגוריה, הוא גם סאטירה על האקדמיה. בעולם של קטאבסיס קיימת פקולטה נוספת, Magick (בעברית אקרא לזה "קוסמות" בלי משחקי איות. מה לעשות ש"כוסמות" נשמע כמו שם של דגן עתיק, ו"קוסמוט" זה או קללה באכדית או אי בתאילנד?). הקוסמים הם מתמטיקאיים שמצאו שימוש מעשי למשחקי הלוגיקה שלהם; בעזרת טיעון לוגי נכון שנבנה היטב, אפשר "לבלבל" את חוקי הטבע ולכפות על המציאות את הרצונות שלכם. קסם או לא קסם?

אם עשיתם תארים מתקדמים באקדמיה – כמוני – תהנו מהספר. הוא משעשע, ושזור שלל "אבחנות" על סטריאוטיפים של האקדמיה. האקדמיה כנראה דומה בכל מקום. הסטריאוטיפים שנכונים לקיימברידג', אוקספורד וייל, שם למדה הסופרת ושם לומדות הדמויות, נכונות גם לתל אביב וברלין – שם אני למדתי.

אם לא עשיתם תארים מתקדמים באקדמיה? וותרו על הספר. הוא אוסף בדיחות פנימיות שלא יודע אם תתחברו אליהן.

הספר ממש לא מושלם. הוא ארוך ושחצני מדי. מה שנשמע כמו רעיון שנשמע לקומיקס של זגבנ או בדיחה שחשבו עליה בפאב ("וואי, הלימודים האלה הם ממש גהנום! היי – בואי נכתוב ספר בו הם באמת גהנום!) לא ממלא 550 עמודים. אילו רק קוואנג הייתה מגבילה אותו ל-250 היה פשוט ספר מצוין.

ושחצני למה? כי קוואנג זורקת לתוך הספר כל פרדוקס ומילת באז מתמטית על פני כדור הארץ, ואז מתאימה אותה לעולם שבראה. זה חביב. בהתחלה. אבל אז מעייף. אין לשילוב הרעיונות האלה בעולם של קוואנג הרבה ערך מוסף; הם לא תורמים להבנת הרעיונות שמאחוריהם או לסיפור עצמו. הם מרגישים כמו, היי, תראו כמה אני יודעת! אפילו בחירת השם היא סממן לדוקטורנט שרוצה להשוויץ בידע שלו. קטאבסיס = "ירידה" ביוונית עתיקה – אבל עם משמעות של ירידה למסע רוחני.

אוף, רציתי לדבר על הסופרת אבל זה כבר נעשה ארוך מדי. אז שורה תחתונה לגבי המלצה – תמונה – ואז נדבר על עלילת הספר ועל רבקה קוואנג בעצמה. כי למרות דעתי המורכבת על הספר, דעתי עליה הרבה יותר נחרצת.

שורה תחתונה: קטאבסיס הוא ספר שמומלץ למי שלמד לתארים מתקדמים ורוצה לצחוק קצת על האקדמיה. הוא כתוב מעולה, אפילו כתוב מדהים. כן, הוא ארוך ועמוס מדי. אבל הוא עדיין ספר יוצא דופן – מקורי, מהנה ומחכים. לא קראתם ולא תקראו שום דבר כמוהו.

אליס לואו (Alice Law) היא דוקטורנטית לקסמים אצל המנחה המפורסם בעולם. מפורסם באותה המידה כחוקר מבריק וכמנחה קשוח, שלא לאמר סדיסט. מי שמצליחים להתקבל לדוקטורט אצלו – יש כרגע רק שניים כאלה – הם הקרם-דה-לה-קרם של הסטודנטים. הם גם עוברים מסע כומתה שכולל עבודה בלתי אפשרית, התעמרות ואינסוף השפלות עד שהם מגיעים לארץ המובטחת.

למי שלא יודע, יש לי דוקטורט במתמטיקה שעשיתי בברלין. התחלתי אצל מנחה אחד – פרשתי ממנו – וסיימתי אצל מנחה אחר. סיפרתי על זה קצת בביקורת על הספר השביעי של קורמורן סטרייק. המנחה הראשון שלי מזכיר, בצורה פחות קיצונית, את המנחה של אליס בספר. גם אני, כמו אליס, חשבתי שאני יכול להסתדר עם אנשים קשים ושיהיה בסדר. גם אני חשבתי שכולם מגזימים ורגישים. אבל לא, יש פשוט אנשים בעולם שאסור שתהיה להם סמכות על אנשים אחרים.

אליס היא אובראצ'יברית קלאסית. עובדת גם כשהיא חולה, גם כשהיא עייפה, מקריבה את הגוף והנשמה עבור הלימודים. שאפתנית. רוצה ללמוד במקום הכי טוב, אצל המנחה הכי טוב, ולקבל את המשרות הכי טובות. אני, ששאפתנות ממני והלאה, מעולם לא הבנתי את ההתנהגות הזאת. מה פשר העינוי העצמי הזה? בשביל הרגשת הקטרזיס של הפרס בסוף או בשביל האגו? אבל אנשים שונים – פסיכולוגיה שונה. מקבל.

הספר מתחיל כשאליס מציירת פנטגרם במטרה של לרדת לגהנום ולהחזיר את המנחה השנוא עליה מהמוות. נשמע לכם מוזר? זה ישמע עוד יותר מוזר אם תדעו שלא רק שאיש מעולם לא עשה זאת בהצלחה, אלא שאליס גם תשלם חצי מכמות חייה רק על כניסה לגהנום. אל תחפשו הגיון במניעי הדמויות פה – אנחנו באלגוריה.

מי שמצטרף לאליס במסע הוא פיטר מורדוך. הדוקטורט השני של אותו מנחה. הוא – לפחות מבחוץ – נראה כמו ההפך המוחלט של אליס. רגוע, מרושל וגאון מהלך שעושה מעשי קסם – תרתי משמע – בלי טיפת מאמץ. לפחות ככה זה נראה מבחוץ. גם כאלה טיפוסים אני מכיר. החברים הכי טובים שלי מהלימודים הם כאלה. אצל רובם הנונשלנטיות הזאת והתדמית של "לא מתאמץ" הייתה מראית עין. רצון להרשים ולהשוויץ ולעשות את המאמץ בסתר, כשאף אחד לא רואה. שיחשבו שזה בא להם טבעית.

טוב, זאת העלילה. את דעתי על הספר אתם כבר יודעים ממקודם – עכשיו בואו נדבר על רבקה קוואנג, הסופרת.

אחרי שני ספרים אני חושב שרבקה קוואנג היא אחת מסופרות הפנטזיה הגדולות של זמננו. יש לה יכולת שדומה לג'יי. קיי רולינג (עוד אחת שאוהבת ראשי תיבות במקום שם פרטי) לכתוב סיפורים שהם קסם מוחלט. הם מכניסים אתכם לעולם אחר. הם גורמים להתרגשות בזמן הקריאה. אני לא יודע איך אף אחת מהן עושה את זה – לו הייתי יודע הייתי מחקה זאת בעצמי – אבל זה שם, וזה עובד.

זאת התרשמות קצת מוזרה לאור זה שקראתי רק שני ספרים שלה, ולא אהבתי אף אחד מהם עד הסוף. ב-The Poppy War [ביקורת] אהבתי (מאד!!) חצי ספר, אבל לחצי השני לא התחברתי. בקטאבסיס האהבה שלי לכל הספר זהה, אבל היא לא "וואו", אלא רק "מגניב" כזה.

אבל הקסם בכתיבה שם, ויש פרקים שהוא משפריץ לכל עבר כמו ממטרה. הדמויות שלה, שהן הכי עגולות ואמיתיות ואהובות שאפשר לכתוב – שם. הסיפור עצמו, כלומר העלילה, עדיין לוקה בבחסר. לדעתי זה עניין של נסיון ושל שחצנות נעורים (קוואנג בת 30). תנו לה קצת זמן, היא תעבור למצב בו המטרה היא לספר סיפור טוב, ולא להראות כמה ידע יש לה או כמה רבדים נסתרים יש בסיפור שלה. זה יסתדר.

שמעתי דברים דומים מאנשים שקראו ספרים אחרים של קוואנג. את Yellowface למשל או את Babel. חלקם חושבים שקוואנג כבר כתבה יצירת מופת (טרם קראתי את אלו אז עוד לא יכול לשפוט), וחלקם חושבים שקוואנג תכתוב בעתיד יצירת מופת. אבל כולם מסכימים שהיא כותבת יוצאת דופן.

[Katabasis – ר.פ קוואנג, 559 עמודים, 2025]