המדף הז'אנרי: המדף הז'אנרי: Rise of Empire – מייקל ג'יי סאליבן (תגליות רייאיריה 4-#3)

23 ספרים כתב מייקל ג'יי סאליבן – עד היום! – בארבע סדרות בעולם הפנטזיה שהמציא. הן מקיפות אלפי שנים ויוצרות עולם מפורט במיוחד. התאהבתי בסאליבן עד מעל הראש בחודשים האחרונים. לא בגלל שהוא מיוחד, בומבסטי או גאוני. אלא ההפך: כי הספרים שלו נעימים לקריאה, רגועים (יחסית) ומוכרים. בלי היי מטורף ובלי דאון מדכא. מה שמתאים לי עכשיו.

Rise of Empire הוא ההמשך ל-Theft of Swords [ביקורת]. כל אחד מהספרים האלה הוא אוגדן, שכולל בתוכו שניים מתוך 23 הספרים של סאליבן.  Rise of Empire מאגד את הספרים השלישי והרביעי (מתוך שישה) בסדרת  תגליות רייאיריה – הסדרה הראשונה שסאליבן פירסם ב-2010.

זה אומר שאנחנו באמצע סיפור שרוב קוראי האתר עוד לא קראו את ההתחלה שלו! איזה עסק ביש. בניתי אסטרטגיה תלת שלבית כדי לשרוד את הביקורת:

שלב א': תיזכורת לגבי מה נאמר בביקורת הקודמת.
שלב ב': דיון כללי על שיטת הכתיבה של סאליבן.
שלב ג': דיון קצר על הספר, ובעיקר נסיון לשכנע אנשים לקרוא אותו.

כי השורה התחתונה היא שאם בא לכם ספרים ברוח מבוכים ודרקונים רק מודרניים, תקראו את סאליבן. הוא לא חדשני כמו סנדרסון, הוא לא מרגש כמו The Will of Many והוא לא מטורף כמו Dungeon Crawler Carl. אבל הוא כן כותב סיפורי מבוכים ודרקונים ממש ממש טוב. ובשביל הרבה אנשים פה, כמוני, זה אוצר.

תקציר הביקורת הקודמת:

תגליות רייאיריה היא סדרת פנטזיה קלאסית בכתיבה מודרנית. תחשבו ספרי מבוכים ודרקונים של שנות ה-90 – רק עם כתיבה טובה!

יש טענת שהסדרה כוללת את הברומנס – חברות עמוקה של שני גברים סטרייטים – הכי טוב בסדרות פנטזיה אי פעם. ואתם יודעים מה? זה נכון. החברות של הדריאן בלקווטר ורויס מלבורן – צמד הגנבים של חבורת "רייאיריה". – היא ברמת הקירבה של JD וטורק (סקראבס), או אריק ובנץ. סוג החברות שיכולה להציל אנשים מהמצבים האפלים ביותר שסדרת פנטזיה יכולה להכניס אותם אליהם.

הסדרה גם מפורסמת באיך שסאליבן כותב אותה. כי סאליבן לא עובד כמו סופרים אחר; הוא לא מפרסם כל ספר בסדרה אחרי סיום הכתיבה. לא לא. במשך כמה שנים כותב סאליבן את הסדרות שלו מההתחלה ועד הסוף. רק אחרי שהכל כתוב, משויף ומתוקן – הוא מתחיל לפרסם אותן טיפין-טיפין, לאורך זמן. חפשו פרטים נוספים בכל ראיון עם סאליבן כמעט. הוא לא מצליח לא לדבר על תהליך הכתיבה.

התוצאה? סדרה של אלפי עמודים מהודקת בטירוף. דיאלוגים מהפרק הראשון מקבלים משמעות רק אחרי 2000 עמודים. זאת לא מקריות אבל זה גם לא תיכנון לראש – זאת החוכמה שלאחר המעשה. היכולת להכניס רמזים אחרי שכבר כתבת את הסוף.

יש לסאליבן "יתרון" נוסף: העולם או מסגרות העלילה שלו לא מקוריות. העולם? מבוכים ודרקונים קלאסי; מפלצות, אלפים, גמדים, אבירים, קוסמים ואחרים. עלילות המסגרת? כל אחד מששת החלקים של הסיפור (שפורסמו כספרים נפרדים) הוא סוג הרפתקאות מבוכים ודרקונים מוכרת. דוגמאות:

– בספר הראשון זה היה קנוניה בממלכה להדיח את המלך.
– בשני? מפלצת תוקפת כפר.
– בספר השלישי, שהוא הראשון בכרך הנוכחי: מרד של עיר בכובשים שלה.
– וברביעי? הספר השני באוגדן הנוכחי: הרפתקאת פיראטים בים.

בחמישי והשישי נראה כמובן בביקורת הבאה.

אחת הסיבות שספרי פנטזיה ארוכים כל כך היא שהסופר צריך "לבזבז" זמן רב להסביר את העולם הזה. לסאליבן אין את הבעיה הזאת. בעולם מקורי צריך הרפתקאה מקורית שמתאימה לו. זאת גם בעיה שאין לסאליבן. לכן סאליבן, מההתחלה, מתמקד בדמויות. הסיפור מסופר מנקודת המבט שלהן. הרבה דגש הוא על ההתפתחות האישית שלהן ושל הקשרים ביניהן.

וזה פשוט מקסים. הדריאן ורויס לא מתחילים בתור הברומנס הטוב ביותר אי פעם; הם נהפכים לכזה לאט לאט לאורך בערך 2,500 עמודי הסדרה. למרות שהעולם בו הם פועלים מסורתי, השפה שלו מודרנית. האינטרקציה בין הדמויות היא על הקו בין הומור סטייל ג'וס ווידון (או סרטי מארוול) לפומפוזיות הרגילה של ספרי פנטזיה. זה עובד טוב.

למעטים שקראו את הספר הקודם, שתי פסקאות בקשר ל-Rise of Empire עצמו. אם הספרים הקודמים היו אקספוזיציה לדמויות ולעלילה, הרי שב-Rise of Empire העלילה כבר תופסת תאוצה. ברור פה לגמרי איזה סיפור סאליבן בא לספר. עלילת הסדרה הגדולה נקבעת עד הסיום.

כמו הרבה חלקים אמצעיים של סיפורים ענקיים, המצב בספר קודר יחסית. אבל דאגה! בביקורת הבאה נגיע לסוף הסיפור. ואם יש משהו שסופר שכותב את הסוף לפני שהוא מפרסם את ההתחלה ידוע בו, זה שהסוף פיצוץ. נראה בקרוב.

[ Rise of Empire – מייקל ג'יי סאליבן, 786 עמודים, 2010]