המדף הז'אנרי: Songs of the Dead – ברנדון סנדרסון (פוסט אורח)

[ארז רונן, גיק על ומעריץ אדוק (מדי?) של ברנדון סנדרסון, קרא את הספר החדש של סנדרסון ובא להסביר לנו למה לא לקרוא אותו.

יש לארז גם פודקאסט עם עידן זיירמן, צופים בין כוכבים, בו הם רואים את כל ״מסע בין כוכבים״ וחופרים על זה]

אז Songs of the Dead היה צריך להיות אחד ההימורים הכי בטוחים שיש בין שלל הספרים שהגיעו אל הקינדל שלי השנה. ספר חדש של ברנדון סנדרסון, אחד מסופרי הפנטזיה הפוריים והפופולריים בעולם? זה מבטיח לכל הפחות חווית קריאה קולחת וכתיבה מהוקצעת. תוסיפו את זה שסנדרסון הוא אחד הסופרים האהובים עליי. מה שגם מוכיח שאני סאחי וגם מבהיר למה רף הציפיות היה בשמיים.

בדיעבד, סימני האזהרה היו שם מראש. סנדרסון עצמו עמוס מאוד בחודשים האחרונים באדפטציות הקולנועיות / טלוויזיוניות של Mistborn ו-Stormlight Archives. הספר החדש בו עסקינן נכתב במשותף עם סופר בשם פיטר אורוליאן. בדרך כלל פרויקטים משותפים, בו סופר מוכר ״מאמץ״ סופר אנונימי, מולידים תוצאות פחות מוצלחות מספרי ״סולו״ של כל אחד מאותם הסופרים. לצערי, Songs of the Dead אינו יוצא מהכלל.

זה ספר פנטזיה אורבני-מוזיקלי שעל הנייר היה מלא בפוטנציאל, אבל בפועל הוא כתוב רע, לא קוהרנטי מספיק, קלישאתי מאוד ולא מצליח להעביר את האהבה למוזיקה (אם להיות ספציפיים: מוזיקת מטאל, אבל אחפור על העניין הזה עוד בהמשך) שהוא מתיימר לייצג.

והכי מבאס? שזה הספר הראשון שנושא את שמו של ברנדון סנדרסון שלא אהבתי. וגם אם אני מבין שסנדרסון לא בהכרח היה שותף פעיל בכתיבה (על פי השמועות הוא בעיקר הגה את הקונספט הראשוני וזהו), זה מאכזב ממש.

כפי שכתבתי בהתחלה: זה היה אמור להיות הימור בטוח. ספר פנטזיה כיפי וקליל לתחילת הקיץ. אבל מסתבר שבעולם חסר הוודאות שאנחנו חיים בו, גם שמו של סנדרסון על הכותרת הוא כבר לא ערובה בטוחה לאיכות. חבל.

ג׳ק סולומון (השם הכי קלישאתי שיצא לי לקרוא לאחרונה) הוא זמר מטאל לא כל כך מצליח. יש לו עבר טראומתי שכולל אמא נוטשת וכנופיות אלימות בלוס אנג׳לס. הוא עובד במועדון מטאל מצליח במרכז לונדון אותו מנהל המנטור האהוב שלו, הנרי. מבחוץ ג'ק נראה כמו גבר קשוח. מבפנים? הוא כמו ערן צור: עדין ויש לו רגשות. הספר נפתח באחד הימים הגרועים בחייו; הלהקה שלו מפטרת אותו בהודעת SMS, המנטור שלו נורה למוות מול עיניו וגם הוא חוטף כמה כדורים ועובר לעולם הבא.

אבל ג׳ק שלנו הוא לא טיפוס שמוותר, וכשהוא התחיל להרגיש את רוח השאול שניסתה לשאוב את נשמתו לעבר הר בוער שמסמל את המעבר לחיים שמעבר, הוא בחר להיאבק ולהשאר. מסתבר שיש אנשים שיכולים לעשות לסרב למוות, וג׳ק הוא אחד מהם. והנה הוא שב לתחייה! ויש לו כוחות-על עכשיו! יאי!

ג׳ק לא יכול לשוב לחייו הקודמים. הוא מגלה שמועדון המטאל בו הוא עובד (וגם עבר לבעלותו עכשיו) הוא בעצם שער לשכבות קיום עמוקות יותר של המציאות, שהן בעצם גרסאות העבר של לונדון שמתקיימות במקביל להווה ונמצאות מתחת לאדמה, שם חיים סוג של רוחות רפאים של כל מיני סלבריטאים מן העבר, ויש עוד קוסמים כמו ג׳ק שיכולים להחיות את רוחות הרפאים האלה בתוך גופות בעולם האמיתי ואז לשלוט עליהם, ויש גם מפלצות, וגם איש רע שרוצה להשתלט על העולם על ידי זה שהוא ימחק את כל מוזיקת המטאל מההיסטוריה. התבלבלתם? גם אני.

אין המון דברים שעובדים טוב בספר הזה. ברמה הבסיסית ביותר, הכתיבה לא מאוד מוצלחת. הדיאלוגים קלישאתיים, הדמויות לא מעניינות במקרה הטוב ולא מוגדרות במקרה היותר נפוץ, הפנטזיה האורבנית מבולגנת (כפי שאני מניח שאפשר להבין מסוף הפיסקה הקודמת), מערכת הקסמים? מסורבלת ולא מובנת. אבל מה הכי מעצבן בו? בתור ספר שמתיימר להיות ״מטאל״ – הוא בכלל לא מטאל.

לאורך כל הספר, פיטר אורוליאן (כולנו כבר מיושרים עם זה שלסנדרסון לא היה חלק פעיל בכתיבה, כן?) מוכיח שיש לו השכלה מוזיקלית רחבה. הוא מזכיר יצירות קלאסיות, מדבר בטבעיות על מהלכים מוזיקליים וזורק מונחים מקצועיים שאין לי מושג מה הם אומרים, אני רק יודע שהם קשורים איכשהו למוזיקה. גם דמותו של ג׳ק היא בעלת ידע כמעט אקדמי במוזיקה, ומגדיר את עצמו כ״היסטוריון מוזיקלי״ של כל סוגי הז׳אנרים מכל קצוות ההסטוריה.

זה לא היה אמור להיות ספר מטאל? למה לא לתת פשוט למטאל לדבר? אני לא מטאליסט, אבל הדבר הכי ברור שאפשר להגיד על הז׳אנר המוזיקלי הזה הוא שהוא עמוס באנרגיות, רגשות ואיקונוגרפיה חזקה. כל הנסיונות לחזק את זה בהוכחות של ״אנחנו ספר מוזיקלי רציני״ רק מרגישים כמו נסיון של הסופר להצדיק את עצמו ואת זה שלא מדובר בז׳אנר ״נחות״.

האם הכל גרוע? לא. אחרי רבע ראשון מאוד חלש, הספר תופץ תאוצה, ולפחות מבחינת קצב ההתרחשויות הוא נשאר קריא עד סופו. יש בו גם כמה חלקים שהיו קצת ״כל כך רעים שהם טובים״. זכור לי רגע צ׳יזי במיוחד בו ג׳ק מתאר בחורה שהוא מעוניין בה (גם היא קוסמת שקמה לתחייה אם תהיתם), ואחרי שהוא מסיים לרייר על המראה החיצוני שלה ועל זה שהיא נישקה אותו נשיקה סוערת בסוף המפגש הקודם שלהם, הוא טורח לציין "זה היה כל כך מטאל״. אי אפשר לקרוא משפט כזה בלי לפרוץ מצחוק.

ובכל זאת, יצאתי מ-Songs of the Dead בבאסה גדולה. ציפיתי שהספר הזה ילמד אותי, חובב רוק אך לא חובב רוק-כבד, לפתוח קצת את הראש וללמוד להתחבר ולאהוב מטאל. כשהבנתי שזה לא הולך לקרות החלטתי לא לנטוש את הספר, מתוך הבנה שגם מספרים לא מוצלחים אפשר ללמוד דברים.

מה חבל שהדבר היחיד שלמדתי ממנו הוא ששמו של ברנדון סנדרסון על העטיפה היא כבר לא חותמת האיכות שהיתה עד כה.

[Songs of the Dead – ברנדון סנדרסון, 455 עמודים, 2026]