סיכום טיפה יותר מחצי שנת 2026

ב-2023 התחלתי מנהג של סיכום מחצית השנה (בערך). סיכומי חצי עדיפים בעיני על סיכומי שנה. כי סיכום שנה הוא "סופי", ויש לו טעם מר של סוף ולפעמים החמצה. בעוד שסיכומי חצי, אם כותבים אותם נכון, משאירים אופטימיות לשיפור, הרי חצי שנה שלמה עוד לפנינו.

אז בואו נמשיך את המנהג. כמו בפעמים קודמות, הסיכום נכתב כמיקשה אחת. הקטגוריות הומצאו על המקום. אין הגיון, אין מבנה, אין עקביות. אנחנו פה בשביל הכיף.

סיכומים קודמים: 2023, 2024 ו-2025.

תחביב השנה
זאת לא הייתה חצי שנה רגילה. מתי בפעם האחרונה הייתה לנו בכלל תקופה "רגילה"? ה"יתרון" של תקופות קשות הן שהן דורשות מהאדם להשתנות. אצלי השנה זה אמר לשקוע עמוק בתחביבים.

הרבה מזה היה תחביבים ישנים. רכבתי השנה באופניים יותר מתמיד, קראתי יותר ספרים מהרגיל, שקעתי במחקר בקריפטוגרפיה שוב וניסיתי לבשל מתכונים יותר מאתגרים.

אבל היו גם תחביבים חדשים, והבולט שבהם הוא יצירת מוזיקה. בתיכון כתבתי, מדי פעם, שירים עם חברים בשביל הכיף. שנים אני חולם לחזור אל זה בפנסיה , ואז החלטתי, למה לא עכשיו?

קניתי מקלדת MPK Mini MK3 – עולה 300 שקל בערך. התקנתי Ardour, תוכנה חינמית למוזיקה ללינוקס (ניסיתי את LMMS היותר מתוחכמת, אבל ריבוי הבאגים גרם לעזוב אותה). בחודשים האחרונים בערבים אני יוצר מוזיקה מזעזעת, חובבנית, מוזרה – וכיפית להפליא. כלומר, כיף לי להפליא לעשות את זה. אין כוונה בינתיים לענות אחרים שיקשיבו.

רכיבת השנה
רכבתי השנה הכי הרבה בעשור הנוכחי – והשנה טרם הסתיימה! אורך המקטעים היה בין 20 ל-90 קילומטרים, וכל אחד טמן בחובו הפתעות והרפתקאות אחרות.

לבחור מה הרכיבה הכי יפה? קשה. מילים אלו נכתבות עכשיו מבית קפה אליו הגעתי הרגע אחרי 21 קילומטרים רכיבה מופלאה בשמורת טבע לאורך האגם בוורשה. מתחשק לי לאמר שזאת הייתה הרכיבה הכי יפה של השנה, אבל זאת הטיה של הרגע.

הרכיבה באמת הכי מהנה הייתה שמונים ומשהו הקילומטרים לגורה קלוואריה וחזרה – עיירה שהיא מקום הולדתה של חסידות גור. הרכיבה הייתה רכיבה נטולת דאגות; כללה בית קפה מרהיב לרוכבי אופניים בסופה, עלייה מאתגרת לעיירה, מסעדה איטלקית ביער, גלידה ואפילו בירה בסיום. כתבתי על הטיול באייטם 4 בפוסט הזה.

ספר מד"ב
זאת שנת הקריאה הכי טובה שהייתה לי מזה עידנים. את ספר הפנטזיה הטוב ביותר יהיה קשה לבחור, אבל בקטגוריית המד"ב יש זוכה ברור. החוזה האחרון של איסאקו של פונדה לי [ביקורת]. ספר מד"ב כמעט מושלם. פונדה לי היא כנראה הסופרת האהובה עלי כיום. שרק תמשיך לכתוב.

ספר פנטזיה
פה הבחירה הרבה יותר קשה. אנחנו נשאיר דירוגים וניתוחים עמוקים לפוסט סיכום שנת הקריאה שיגיע בתחילת 2027. גם בגלל שעל הרבה מהספרים הטובים שקראתי השנה טרם התפרסמה ביקורת.

קראתי עשרה(!) ספרים עד כה בעולם הפנטזיה של מייקל ג'יי סאליבן. ביקורות יש רק על הארבעה הראשונים [ביקורת א', ביקורת ב'], והשאר בדרך. אני לא מתעייף ממנו אפילו קצת וכרגע נמצא בספר ה-11.

אבל ספר הפנטזיה הטוב ביותר שקראתי עד כה השנה הוא גם זה שתעלה עליו ביקורת בהמשך השבוע. מדובר ב- The Incandescent של אמילי טאש. פשוט ספר מופלא על בית ספר לקוסמים בריטי. אבל זה אפל ובוגר והכי לא הארי פוטר בעולם. הספר מועמד להוגו השנה, מה שאומר שהקהילה האוהבת אותו כמעט כמוני.

[לעולם הפנטזיה של מייקל ג'יי סאליבן קוראים Elan. זה הזכיר לי שליצירה האחרונה של קנדינסקי קוראים Tempered Elan. היא מ-1944 ובנחלת הכלל במדינה בה קנדינסקי פעל]

סרט פשע ישראלי
נסיעות רכבת ארוכות גרמו לכך שצפיתי לשם שינוי בסרטים. השלמתי פערים של קולנוע ישראלי. ראוי לציין שאני בקושי צופה בסרטים, לא מבין בקולנוע, ולא תאמינו כמה יצירות מפורסמות מעולם לא ראיתי.

צפיתי בפעם הראשונה בקלאסיקה של השוטר אזולאי. כבר שנים אני מתכנן על כך. יש לו את אחד משירי הנושא היפים ביותר של סרט ישראלי אי פעם. הנהו:

הזוכה הוא דווקא מארס טורקי. לא מושלם, טיפה נוסחתי, אבל מה? אנסמבל נהדר של שחקנים ופשוט כיף גדול. אני לא מחפש קומדיה פשע שתרטיט אותי, אני כן רוצה שהיא תפתיע ותהיה מבדרת. מארס טורקי עושה את זה.

הסרט הבא בו אצפה, אגב, הוא אופרת הראפ הבלשית הישראלית העיר הזאת. סביר להניח שאתאהב בו עד מעל הראש והוא יהיה סרט הפשע הישראלי האהוב עלי בסוף השנה.

מסעדת השנה – פולין (ספציפית, סופוט)
לא אכלתי הרבה אוכל מרגש חדש בוורשה. בישלתי בעיקר בבית ובחוץ אכלתי דברים מוכרים ומנחמים. אבל בשבוע שביליתי בעיירת הנופש על הים הבלטי Sopot, שבוע קר של חודש אפריל, גיליתי כמה מסעדות נהדרות.

הטובה שבהן: Vinissimo. אכלתי שם שתי ארוחות מופלאות, יום אחרי יום – באמת מופלאות. האוכל הוא פולני מודרני, החומרים מקומיים. האלמנט השלילי היחיד הוא שהקינוחים חלשים. הם מרגישים יותר כמו מנה עיקרית נוספת מתקתקה מאשר קינוח אמיתי.

בתמונה, פיש אנד צ'יפס, אבל בגירסא שונה ואיכותית פי כמה ממה שאכלתי אי פעם באנגליה. שאר האוכל יותר פיין, אבל גם הצטלם פחות טוב.

ספר עיון
כמו בפנטזיה, גם פה יש לי התלבטות קשה! בתחילת 2027 יגיע, כרגיל, פרוייקט סיכום ספרי עיון. אז כדי לא לספיילר יותר מדי רק אדווח שספר העיון הטוב ביותר שקראתי השנה הוא Shadow Divers [ויקיפדיה]. סיפור בלשי על צוללנים שמוצאים שריד בלב ים ומבלים שנים לגלות את זהותו. כל כך מדהים ודרמטי שקשה להאמין שזה אמיתי.

קומיקס השנה
הזוכה הוא Beneath the Trees Where Nobody Sees [ויקיפדיה]. מה אם בעיר של חיות חמודות אנושיות חמודות סטייל דיסני יש רוצח סדרתי? קונספט בלתי אפשרי שהפך לספר קומיקס מהמם. יש ז'אנר של אימה חמודה או שהם המציאו אותו?

סדרה בריטית
הז'אנר האהוב עלי בסדרות! ויש שני זוכים שהם כל כך שונים שבלתי אפשרי לדרג ביניהם.

הראשון הוא Small Prophets שכתבתי עליה פה. קומדיה בריטית עדינה וקסומה. מומלצת לצפייה בלי שום סוגריים והסתייגויות.

השני הוא Make That Movie [ויקיפדיה] של סם קמפבל. קומיקאי אוסטרלי שנראה שמצליח דווקא באנגליה, כי ההומור שלו הוא אבסורד בריטי מהסוג של פעם. אכתוב עליה עוד יותר בפוסט הבא על סדרות בריטיות. בינתיים מספיק לאמר שאם אתם לא חזק בתוך התרבות הבריטית והמוזרויות שלה זה כנראה לא ידבר אליכם. אבל אם כן, יש מצב שתתאהבו.

סדרה לא בריטית
אני לקרא סיום העונה השלישית של Hacks, ומה אומר לכם? אושר גדול.

סדרה על קומיקאית אגדית מזדקנת עם פה גדול ששוכרת ווקית צעירה עם פה אפילו יותר גדול בתור כותבת בדיחות. מה שהכי עובד בסדרה זה הכימיה בין שתי השחקניות הראשיות, אבל גם עוזר שהיא מצחיקה וטובת לב בין כל הסרקזם שלה.

אירוע הכדורסל של השנה
איזו שנת כדורסל מרגשת הייתה לנו. מכבי תל אביב זוכה באליפות כאנדרדוג. דני אבדיה מעלה את פורטלנד לפלייאוף על גבו בתצוגה הגדולה של ספורטאי ישראלי במילניום הנוכחי. ניו יורק זוכה באליפות אחרי חמישים שנה, כשבדרך צ'ארלס ברונסון "הקטנטן" גובר על חייזר צרפתי בגובה 2.24.

אבל הכי ריגשה אותי היא וונדר וומן גל רביב ונבחרת העתודה של ישראל לנשים.

הנבחרת הגיעה לגמר אליפות אירופה לעתודה, כשבדרך רביב נותנת הצגה אחר הצגה, וכל פעם מפתיעה מחדש ביכולת שלה. ספורט הוא אירוע מהנה יותר לצפייה ככל שמתחברים יותר לשחקניות. ולא משנה כמה שמחתי על האליפות של הניקס (ושמחתי!), החיבור לשחקניות צעירות מקומיות שגדלו באותה התרבות כמוני גדול פי כמה.

משחק השנה
קניתי את Stardew Valley לפני כמה שנים, אבל כמה נסיונות להתחיל לשחק בו לא צלחו מעבר לשעה הראשונה. זה השתנה סוף סוף בחורף הנוכחי, שהיה מהקשים בתקופה שלי באירופה. אחרי עשרות שעות משחק אפשר להכריז, זאת יצירת מופת כיפית, מנחמת ושומטת לסתות מבחינת האיכות שלה.

הרבה חברים זרים גם שיחקו בזה. מכל מיני ארצות מערביות, אירופה, ארה"ב או יפן. ומה שמעניין זה שהם אומרים שהמשחק עמוק ומרגש כי הוא מתעסק בנושאים מודרניים של חיים בודדים, מונוטוניים, משעממים חסרי השראה.

אבל לי, בוגר מכבש הלחצים והאלימות של ישראל בשנים האחרונות, זה נראה כמעט שטחי. בא לי לנזוף בהם שהם פריוויליגיסטיים מפונקים שמתלוננים על זה שהחיים קלים מדי ולא יודעים בעיות אמיתיות מהן. אבל זה לא מאד מנומס, אז אני לא.

בלוג השנה
אני מכור עד מעל הראש ל-The CRPG Addict. בלוג על משחקים של פעם בטעם של פעם. כתבתי עליו כבר ב-2025 ומאז ההתמכרות רק התגברה.

זה לא רק שהוא נטול סטייל ונטול AI, וזה לא רק שהוא כתוב לעילא ומתעסק בנושאים מרגיעים כמו "משחקי תפקידים עתיקים למחשב". זה גם שהכותב נמצא במסע לשחק בכל משחקי התפקידים למחשב שנוצרו אי פעם, או לפחות במאה ה-20. עכשיו הוא נמצא ב-1994. לראות אותו צולח משחק אחרי משחק במסעו לעבר המטרה, זה כמו לעקוב אחרי המרתון האיטי בעולם. סיפוק פסיכולוגי שקשה להסביר.

אלבום השנה
כולם חוץ ממי שחסר [ביקורת מ-YNET]. אוסף שירים וביצועים מ-2025 לכבוד אלו שנחטפו ב-7 לאוקטובר. החטופים כבר חזרו, חלקם בחיים חלקם לא. הסיפור שלהם לכאורה נגמר. אבל אני לא הצלחתי רגשית להמשיך הלאה עדיין, והאלבום הזה סיפק פלסטר השנה לצלקת נפשית שנותרה אצלי.

תערוכת השנה
תערוכת אמנות רחוב בוורשה. נכנסתי סתם כי היה חם, אבל נשארתי שעה, עובר על כל האמנים והיצירות.

עזבו אמנות יפה; יופי לא חסר בעולם כיום. זאת אמנות מעוררת השראה. אחד הציורים של אמנ\ית בשם Inko i Gnito, שמתאר עמודי ענק שמחזיקים את אחד הגשרים שחוצים את הויסלה, מראה כמה קסם יש בנקודה הסתמית הזאת לכאורה בעיר. כמה רומנטי יכול להיות לשבת שם, להישען על עמוד, לקרוא ספר ולראות את העיר חיה באמת.

מה שאני רוצה לאמר זה שיופי לא חסר בעולם; בטח בעידן של אמנות AI. אבל השראה זה משהו שרק בני אנוש יכולים ליצור.

מנת השנה
מה זה מנת השנה? מנה שאני נזכר בה והיא מעלה חום ובגוף ובא לאכול אותה שוב.

להפתעתי הרבה מה שהגוף רוצה עכשיו זה את מרק הפארו (farro) שאכלתי בעיירה Lucca ליד פיזה. מרק, או בעצם, נזיד סמיך, של דגנים עתיקים וקטניות. מזכיר קצת את השולבטו הלבנטני, רק עם הרבה יותר שמן זית איטלקי. מנחם וטעים.

העיר
כל כך אהבתי את השהות הקצרה ב-Levanto שאני רוצה לחזור אליה בחורף ואם הייתה לי בחירה גם הייתי מוכן לבלות בה כמה חודשים. העיירה לא מספיק תיירותית בשביל לאבד את הקסם האיטלקי, היא מספיק קטנה כדי להרגיש כמו איטליה הכפרית, אבל מספיק גדולה בשביל שיהיה בה עניין לחיים שלמים.

אירוע השנה
כמו כל שנה, גם השנה האירוע שהכי נהניתי בו היה כנס Fosdem. כתבתי פוסט שלם עם יומן מהכנס.

לקח השנה
יוצא שכל תקופה יש איזה "לקח" או "חוכמה קטנה" שאני לומד וחוזר עליה בראש הרבה. השנה אלו היו:

👈️ "אין דאגות קטנות". זה אומר שאתם או לא דואגים לגבי נושא מסוים, או שדואגים ברמה שמפריע לכם לחשוב על דברים אחרים. לא משנה עד כמה הנושא "זניח" והדאגה קטנה.  מאד נכון ומאד עצוב אצלי ונעשה גרוע יותר עם השנים.

👈️"הפסיכולוגיה שלנו היא שאנחנו רוצים שסיפורים יסגרו". נכתב בעקבות תקופת המלחמות הלא נגמרת שנפלה עלינו מאז ה-7 באוקטובר 2023. מהרגע שהבנתי את זה אני רואה עכשיו את הצורך הפסיכולוגי הזה בהרבה מקומות בחיים.

👈️"במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". המשפט שהכי התחברתי אליו השנה. כי בתקופה בה כולם עצבניים ומסכנים ומפחדים וכועסים ורבים אני מנסה, באמת מנסה (ולא תמיד מצליח) להיות איש. להיות סבלן וחייכן ולא להתעבן ולא לנזוף ולא לענות מגעיל גם אם זה מה שמתחשק לי.

המשפט הוא חלק מפיסקה ארוכה במשנה, אחת היפות בעברית:

אין בור – ירא חטא.
ולא עם הארץ – חסיד.
ולא הביישן – למד.
ולא הקפדן – מלמד.
ולא כל המרבה בסחורה – מחכים.
ובמקום שאין אנשים – השתדל להיות איש.

פוסט
הפוסט על הפרכת השערת היחידה היה הפוסט הכי פופולרי באתר מה שנים. במשך כמה ימים זרמו לפה אלפי קוראים בלי הפסקה, אני מניח שבגלל שהפוסט תפס בפייסבוק.

יחד איתם הגיעו תגובות, גם פה ובעיקר בפייסבוק, ברמה נמוכה מהתגובות הרגילות באתר. זה גרם לי ראשית להעריך עד כמה קהל הקוראים הרגיל איכותי, ושנית הזכיר לי למה אין לי שום רצון שהאתר הזה יהיה ממש פופולרי אי פעם (וגם אין סכנה כזאת, בואו נהיה כנים). מאז היו עוד כמה וכמה חדשות AI, דרמטיות אפילו יותר. שקלתי לרגע לכתוב פוסטי המשך, אבל בסוף בחרתי בקו אקלקטי מבלבל ולא בפופוליזם.

ה-AI יצר בלבול במתמטיקה. ה-AI גם יצר בלבול באתר. חודש אחד מלא בוטים הציפו את האתר והרסו את הסטטיסטיקות. אחרי זה הוספתי מסך שמסנן אותם, אבל בתגובה גוגל ומנועי חיפוש אחרים הפסיקו לאנדקס את האתר. אנחנו גם נמצאים בתקופה בה הרבה אנשים מגיעים מהמלצות של צ'אטים של AI, וברגע שאני לא נותן לצ'אטים להיכנס לפה, הם לא ימליצו על האתר.

האם יש לי חשש שזה יגרום לירידת קוראים חדשים עם הזמן? כן. אבל פתרון מוצלח טרם מצאתי.

ובנימה אישית
החצי הראשון של 2026 הוא בסימן ניימן מחפש את עצמו. זה משהו שהתחיל בסוף 2025 ונמשך עמוק לתוך השנה. עזבתי את תחום העיסוק הקודם שלי (בלוקצ'יין), וטרם מצאתי משהו שיחליף אותו. אז אני עושה מחקר מתמטי חדש, נכנס למיחשוב קוונטי, מתקן מכשירים אלקטרוניקה, עושה מוזיקה ומתכנת משחק מחשב. משהו בסוף יתפוס, בתקווה.

בעיה חדשה נוספת היא שאני לא אוהב לעשות דברים לבד. אני אדם של שיתופי פעולה. אבל הרבה יותר קשה למצוא שיתופי פעולה בעולם עם AI. פעם אנשים קפצו על ההזדמנות לעשות משהו ביחד, כי כל כך כמעט צריך מישהו לחשוב איתו ביחד על עבודה.

אבל עכשיו אנשים מתדיינים ועובדים עם האייג'נט AI שלהם. זה נותן להם את ההרגשה – לדעתי את האשליה – שהם מקבלים את הפידבק והעצות שהם צריכים. גם כשאני כבר מוצא שיתופי פעולה, אנשים נעלמים פתאום לכמה ימים בגלל שיחה מסעירה עם ה-AI. פתרון? טרם מצאתי.