המדף הז'אנרי: The Incandescent – אמילי טאש

אני משלה את עצמי שאני עוקב אחרי שוק המדב"פ העולמי; אבל אז כל שנה מגיע מועמד לפרס ההוגו שמעולם לא שמעתי עליו ומנחית אותי לקרקע.

שנה שעברה זה היה Someone You Can Build a Nest In – פנטזיה רומנטית על לחימה במפלצות אבל עם טוויסט! זה מנקודת המבט של המפלצת (נשמע מגניב האמת). השנה? הספר שבכותרת, The Incandescent.

כך יצא שניימן תמים אחד התחיל  לקרוא את The Incandescent בלי לדעת עליו כלום. אפילו שם הספר זאת מילה שלא הכרתי (מה התרגום לעברית? "הזוהרים"? "היוקדים"? "המלובנים"? אשכרה תרגיל במילים נרדפות). הציון הלא גבוה ב-Goodreads, בשניות אלו זה 3.92 הביא לציפיות נמוכות. שיערתי שזה ספר נישתי, וסביר להניח שלא לנישה שלי.

טעיתי בענק. The Incandescent הוא ספר פנטזיה מעולה ואולי הספר הטוב ביותר שקראתי השנה. ומדובר בשנת קריאה מעולה עד כה, כן? אז זה אומר הרבה. בכוונה חיכיתי חודש מסיום הקריאה עד פירסום הביקורת הזאת, לראות אם ההתלהבות שלי ממני זה אפקט זמני או לא. אבל הזמן עובר ואני רק מתלהב יותר.

לפני שאתם רצים לקנות  ואז מתלוננים שהספר לא בשבילכם ושהניימן הזה לא מבין כלום בספרות, דיון קצר בשאלה למה הציון שלו בגוד רידס לא גבוה?

ראשית, זה ספר עם דיסוננס בין הז'אנר המוצהר שלו לבין מה שהוא מספק. אני חושב שזה גרם להרבה אנשים לנסות לקרוא אותו מהסיבות הלא נכונות.

מחד הוא מוגדר כספר של "אקדמיה אפלה" (Dark Academia). סגנון צעיר שבדר"כ מדבר על הסטודנטים. אבל פה הסיפור מגיע מנקודת מבטה של מורה עייפה רגע לפני גיל העמידה. הוא בוגר מאד, ומי שציפה לאקדמיה האפלה הצעירה והנמרצת הרגילה צפוי להתאכזב קשות.

מאידך, הוא מוגדר בתור פנטזיה סאפית, שזה אומר, ספר בכיכוב נשים, בדר"כ לסביות. ובגדול הגיבורה שלו היא אכן אישה, והיא אכן מדי פעם אוהבת נשים (ומדי פעם לא). אבל זה גם ממש לא מרכז ולא עיקר הספר, ומי שבאו לחפש ספר עם אמירה כלשהי על יחסי נשים צפויים להתאכזב.

שנית – וזה אולי יותר חשוב – זה ספר שבצורה מוצהרת נגד המעמד העליון הבריטי. הגיבורה לא סובלת אותם, הם מוצגים בספר בתור נאדים נפוחים וריקים, אנשים שמרגישים יותר טובים מכולם למרות שאין להם הרבה אתיקה וגם הרבה מה להציע חוץ מהרגשת עליונות ונימוסים טובים כלפי חוץ.

לי לא הייתה שום בעיה עם זה. אני לא בריטי, אין לי שום רגשות כלפי שום מעמד באנגליה. ובמעט הפעמים שפגשתי אנגלים מתנשאים מהמעמד העליון דאגתי להבהיר להם בהומור שבכל זאת – היהודים הם העם הנבחר, אז בואו.

אבל קהל הקוראים של אמילי טאש מורכב מהרבה בריטים, חלקם מהמעמדות העליונים, ומביקורות ותגובות שקראתי נראה שהם נפגעו מזה. אני מניח שבצדק. זה גרם לחלק מהציונים הנמוכים שהספר קיבל. אבל מבחינתנו, הישראליים, זה דיון פוליטי שנשמע כמעט כמו דיון פנטזיה. לא באמת נכנס ללב ודי עובר מעל הראש.

אסכם את ההקדמה הארוכה הזאת. אם אתם מחפשים ספר בוגר מאד על פנימית קסמים בריטית, ואתם לא רגישים לפגיעה בשמם הטוב של המעמד העליון הבריטי – The Incandescent מושלם עבורכם. אני, כאמור, ממש ממש אהבתי אותו.

וולדן, או ד"ר וולדן בשבילכם, היא פרופסרית רצינית ומקצועית לקסם בפנימיה היוקרתית ביותר באנגליה בנושא, ולכן גם היוקרתית ביותר בעולם, לפחות לדעתם של הבריטים.

קצת לפני גיל 40 וולדן ויתרה, עושה רושם, על כל דבר בחיים חוץ מהקריירה. חברים? אין. מאהבות או מאהבים? אין. משפחה? יש, אבל אין לה עניין רב בהם. אפילו אם הסטודנטים היא לא בקשר מעבר לדיונים אקדמאיים. למרות שהיא בהחלט מושקעת בהם רגשית! בעיקר בניקי – ילדה בריטית שחורה מרקע עני עם כשרון של פעם בדור לקסם.

הקסם הרב בפנימיה גורם לה להיות אחת המקומות הרדופים באנגליה. לא רדופי רוחות רפאים, אלא רדופי שדים. השדים רוצים לאכול ולהשתלט על בני אדם, ובעיקר על התלמידים הטעימים שיש באקדמיה. תפקידה של וולדן, מעבר לחנך, הוא גם להיות אחראית האבטחה של המקום.

מפה אני לא יכול לספר יותר כי הספויילרים מגיעים ממש מוקדם בתחילת הספר. רק אומר שעלילתית הוא היה לא צפוי מבחינתי, בקטע טוב.

וולדן היא דמות נהדרת. אנחנו רואים את העולם מבעד לעיניים הקשוחות שלה. אנחנו רואים איך כל מערכת יחסים אנושית שהיא מפתחת, קטנה ככל שתהיה, מרטיטה את עולמה וסודקת את השריון שלה. יציאה למסיבת הפקולטה בלונדון לפני חג המולד, פעולה סטנדרטית בכל עבודה באירופה, היא אירוע מקונן אצל וולדן המופנמת. לא קל לה לפזר את השיער, להוריד הגנות ולדבר על משהו לא אקדמאי ליד הקולגות. שלא יחשבו בטעות שהיא לא רובוט או משהו כזה.

אבל The Incandescent הוא לא רק סיפור אנושי יפה על אישה לקראת גיל העמידה שויתרה על הכל בחיים לטובת קריירה, די זניחה יש לאמר, של מורה. הוא סיפור אקשן מפוצץ, עם כמה מסצינות האקשן הטובות ביותר שקראתי. קצת כמו בהארי פוטר, כשהמורה הקשוחה צריכה להראות את כישוריה בשביל להגן על התלמידים, זה מהמם.

The Incandescent לקח את התבנית הידועה והשחוקה של ספרי פנימיה אנגלים והשתמש בהם כדי לכתוב משהו אחר לגמרי. התבנית היא אותה התבנית: תחילת השנה, חופשת חג המולד, החורף, הסמסטרים וכו'. אבל מה שנוצק פנימה הוא לא אנרגיה ושובבות נעורים, אלא עייפות של מורה, ואקשן של אשה שאוהבת את התלמידים שלה כאילו היו ילדים ותעשה הכל כדי להגן עליהם.

זה ספר בוגר. יש בו אקשן סוחף אבל חלקים שלמים של דרמה עדינה שצריך נסיון וגיל מסוים כדי להבין. הוא לא כבד, לא אפל ולא קשה לקריאה, אבל הוא גם לא מתאים לבני נוער, כי הם עוד לא הגיעו לנקודה הזאת בחיים.

אני עפתי עליו עד השמיים, וממליץ בחום, לפחות אם נדמה לכם שזה כוס התה שלכם.

[The Incandescent – אמילי טאש, 416 עמודים, 2025]