ביקורות על מועמדי פרס הוגו 2026

עוד יומיים, ב-30 באוגוסט, יוענק פרס ההוגו ב-Worldcon. כל שנה זה קורה במקום אחר, השנה הכנס הוא בלוס אנג'לס. מי שמצביע לפרס הם מבקרי וורלדקון עצמם. לא אני ואתם.

מועמדים השנה שישה ספרים לקטגורית הרומן בהוגו. קראתי 4 ורבע ספרים מתוכם – כבר תראו למה רבע ולמה לא יותר.

זאת סטטיסטיקה נדירה שלא מתרחשת כל שנה. הפעם האחרונה שקראתי כל כך הרבה מועמדים הייתה ב-2019. לשירות הקהל הכינותי פוסט קצרצר שמאגד את דעותי על ששת המועמדים – כולל לינקים לביקורת!

[ה-Header של פרסי ההוגו מאתר הפרס]

הסדר הוא מספר שאני הכי לא רוצה שיזכה עד לפייבוריט שלי.

6. Shroud – אדריאן צ'ייקובסקי (לא קראתי). צ'ייקובסקי כתב יותר מ-40 ספרים תוך זמן ממש קצר. הוא סופר פורה ברמה של ברנדון סנדרסון. קראתי רק שניים מהם – את ילדי הזמן המהולל [ביקורת] שלא התחברתי אליו, ואז גם את The Doors of Eden שאפילו לא הצלחתי לסיים.

בעולם בו יש כל כך הרבה ספרים שאני רוצה לקרוא לא בא לי לבזבז זמן לבדוק אם הספר הספציפי הזה של צ'ייקובסקי מתאים לי.

אפשר גם להוסיף את העובדה שהביקורות אומרות ש-Shroud דומה ל-Alien Clay של צ'ייקובסקי שהיה מועמד להוגו שנה שעברה. יש אנשים עם מליון רעיונות, מוסר עבודה ואנרגיה שיכולים לכתוב כמות כזאת של ספרים בצורה טובה. ככה שכל אחד יהיה באמת שונה מהאחרים. אבל לא נראה לי שצ'ייקובסקי הוא כזה.

5. The Everlasting – אליקס א. הארו (רבע ספר). אנחנו זוכרים את אליקס הארו מעשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי [ביקורת] שבשנת הקורונה הראשונה, 2020, כולם אהבו. חוץ ממני כמובן שסבל מהספר לגמרי.

אבל תאמינו או לא, התחלתי לקרוא את The Everlasting בלי לדעת שהוא ספר של אליקס הארו. אחרי בערך עשירית ספר, כשדמות הגיבור הייתה בכיינית ומעצבנת בצורה בלתי רגילה, עצרתי רגע לבדוק מי כתב את זה ואז אמרתי 'אהההההה. כן, היא טובה בלכתוב דמויות שאני לא סובל'. סחבתי עוד קצת ואחרי רבע ספר החלטתי שזה לא ישתפר ועזבתי את הספר.

יש פה מקרה של סופרת מוכשרת שאוהבת אנשים וסיפורים אחרים מאד ממני. זה כנראה לא נועד להיות.

4. Death of the Author – ננדי אוקפור [ביקורת]. מספר שלא אהבתי ולא סיימתי, לספר שלא אהבתי אבל דווקא כן סיימתי.

אז Death of the Author, שלא סבלתי בו את הדמות הראשית ולא חיבבתי את עלילת המד"ב, הוא ספר שכתוב מצוין וזה כבר אומר שקל לסיים אותו. הוא לא ספר חף מעלות, פשוט המעלות שלו לא דיברו אלי. והחסרונות? הרסו לי.

למרות שאצלי הוא רק מקום רביעי יש מצב שהוא יזכה בהוגו. ננדי אוקפור סופרת עם עדת מעריצים אדוקה בוורלדקון. גם הנושא של ספר מד"ב על סופרת מד"ב מדבר לקהל באירוע בו כל כך הרבה מהמבקרים הם גם סופרים.

3. A Drop of Corruption – רוברט בנט ג'קסון [ביקורת]. והנה אנחנו מתחילים עם הספרים המצוינים שמועמדים להוגו. זה שיש שלושה ספרים מעולים לדעתי זה וואחד תעודת כבוד לפרס השנה. זה לא קורה כל שנה.

אז A Drop of Corruption הוא ההמשך ל-The Tainted Cup שזכה בהוגו שנה שעברה. הוא ספר פנטזיה בלשי מצוין שלא נופל מהראשון. אבל לדעתי הוא דומה מדי לספר הראשון בשביל לזכות שוב. האם אהבתי אותו? מאד. האם התרגשתי ממנו? פחות מהספר הראשון בסדרה וגם פחות מהספר השלישי עליו תעלה ביקורת שבוע הבא. ומסתבר שלדעתי יש שני מועמדים אחרים שמגיע להם לזכות יותר.

2. The Raven Scholar (מלומדת העורב) – אנטוניה הודג'סון [ביקורת]. עוד ספר פנטזיה בלשי! איזה יופי שפתאום יש שפע כאלה.

התחלתי את הביקורת על מלומדת העורב במשפט "בראבו! באמת, מחיאות כפיים!" – ואני עדיין חושב שזה ספר נהדר. הסוף שלו, שיותר חלש עלילתית משאר הספר, קצת מעיב ומעלה חשש לקראת המשך הסדרה. אבל כרגע עסקינן בספר הראשון, שהוא בונבוניירה של הספר, פנטזיה בלשית כתובה היטב.

לדעתי הוא היה הבייבי של הקהילה שנה שעברה, לפחות זה הרושם שקיבלתי מרדדיט. אז וואלה יש מצב שהוא יזכה.

1. The Incandescent – אמילי טאש [ביקורת]. אמילי טאש כבר זכתה בהוגו לפני שנתיים עם הספר Some Desperate Glory, ספר הביכורים שלה. לא קראתי אותו, וזה מחדל שאני מקווה לתקן עד סוף השנה.

וזה בגלל שספר ההמשך, הוא ספר מדהים! מדהים! עפתי עליו עד סוף השמיים. הוא לא מתאים לכולם. הוא בוגר בקטע שיכול לשעמם אנשים שלא מתחברים למשבר גיל העמידה של מורה בפנימייה בריטית. הוא גם מאד בריטי, וזה גם לא כוס התה של כולם. אבל מבחינתי הוא ספר כתוב לעילא, עם סופרת שיודעת לשלוט בקצב של הסיפור ברמה כמעט ג'יי.קיי רולינגית.

אני מריע ל-The Incandescent שיזכה בפרס ההוגו. ומי יודע, אולי הברק של אמילי טאש יכה שנית וזה יקרה?