המדף הז'אנרי: טרילוגיית האלף האפל ספר I, מולדת – ר.א סלבטורה

כשתגיעו לגיל מבוגר תתקוף אתכם לעיתים מחלה: הנוסטלגיה. אני חליתי בה בגיל 18. היא תוקפת כשקר, או כשקשה, או כשעייפים או כשיום שני. לפתע המוח נזכר – מי יודע למה – שלפני עשרים שנה חוויתם רגע של נחת עם יצירה זו או אחרת. האם היא מתאימה עכשיו? כנראה שלא. אתם התבגרתם, העולם השתנה. אבל הנוסטלגיה, אוי הנוסטלגיה… היא גורמת לאנשים לחשוב באופן לא רציונלי.

הנוסטלגיה גרמה לכך שלילה לבן אחד שכבתי מעיין ברשימת הרומנים הכי טובים של מבוכים ודרקונים.

במקומות השני והשלישי ברשימה – שתי הטרילוגיות הראשונות של רומח הדרקון. אלו ספרי הפנטזיה הראשונים שקראתי! שמור להם מקום מיוחד בלב.

אפילו קראתי לא מזמן את אגדות רומח הדרקון (הטרילוגיה השניה) שוב. זאת הטרילוגיה עם קרמון ורייסטלין והמסע בזמן למי שמנסים להיזכר. איך היה? נחמד, לא מדהים. קל לקריאה, כתוב היטב אך גם ילדותי. זכרתי את הטרילוגיה כיצירת מופת בתור ילד, אבל כמבוגר היא נחמדה ותו לא.

אבל במקום הראשון ברשימה אבל עמדה טרילוגיה שמעולם לא קראתי. טרילוגיית האלף האפל.

אז נכון, לא קראתי את הטרילוגית האלף האפל; אבל ידעתי עליה עדיין בכל מקרה. הכרתי את גיבור הספרים, דריזט דו'אורדן, שמעתי על העיר מנזונברנזן, וידעתי בגדול מה הסיפור. ככה זה כשאתם חובבי פנטזיה גדולים כל כך והטרילוגיה המדוברת היא קאלט אגדי. מוקדם יותר השנה אפילו יצא לי להיתקל בטקסט המאד אוהב של צפריר גרוסמן על הספר הראשון בסדרה.

אז באותו לילה לבן, במצברוח מדוכדך נוסטלגי, החלטתי שהגיע הזמן לקרוא על עלילות האלף האפל.

ישבתי. קראתי את הספר הראשון בסדרה (מולדת) – ולצערי לא התחברתי.

ממרומי הזמן, הגיל וקילומטרז' ספרי הפנטזיה שלי – מולדת מרגיש כמו ספר פשטני וקצת ילדותי.

אם הייתי קורא אותו בגיל הנכון כנראה הייתי מתאהב בו מעל הראש. כיום? סימנתי "וי" על ספר מפורסם נוסף. לשאר ספרי הטרילוגיה כבר לא אמשיך. סליחה עם כל המעריצים.

בעיר התת קרקעית מנזונברנזן גרים האלפים האפלים. הם מחולקים לבתים מטריאכים, ומשרתים את האלה האכזרית ליות'.

יש חוקים לבתים במנזונברנזן, אבל אין מוסר או אתיקה. האלפים האפלים מעריצים כוח, אכזריות ואופרטיוניזם. להשפיל את יריבך, לשקר ולרמות נחשבים למעלות אצל האלפים האפלים.

לתוך כל זה נולד דריזט דו'אורדן. אלף אפל מוכשר באותה המידה שהוא טוב לב. דריזט שונה מכולם במעלותיו המוסריות. "מולדת", הספר הראשון בטרילוגית האלף האפל, מספר את סיפור ילדותו של דריזט. הספר מתחיל עם היוולדו של דריזט, וממשיך עד ההתנגשות הצפויה שלו עם החברה במנזונברנזן. פשוט כי הוא שונה מהם, כי הוא טוב לב וערכי – וזה נחשב חטא אצל האלפים האפלים.

העולם שיצר סלבטורה מושך אותנו הקוראים כמו עש ללהבה. הגוונים האפורים של המוסר שלו מכשפים. כל האלמנטים, מתחת לאדמה, חברה מטריאכלית, בעיות מוסריות – פשוט מגניבים.

סלבטורה יצר סיפור שהוא כמעט קלאסי מלחמת אור בחושך – רק ההפך המושלם ממה שאנחנו בדר"כ מקבלים. אם בדר"כ יש חברה טובה שכוח רשע מנסה להשתלט עליה – פה יש חברה אכזרית שכוח טוב מנסה לשנות. אם האלפים הם בדר"כ יצורים לבושי לבן, מוסריים שחיים כמעט על צמרות העצים – כאן הם שוכני תת אדמה מרושעים.

בנוסף להיפוך הטוב והרע הזה, הסיפור כולל שלל אלמנטים של סיפור פנטזיה ממכר. דריזט הוא הגיבור המוכשר מלידה הקלאסי. למרות שאין אף נבואה שאומרת שהוא ישנה את חברת האלפים האפלים, זאת ההרגשה שיש מתחילת הספר (אני לא יודע אם היא נכונה, כי לא סיימתי את התיאוריה).

קל להבין למה בשנות ה-90, בזמן שהסיפורים של מבוכים ודרקונים היו כמעט כולם קלאסיים, הופיע האלף האפל והפך ישר לקאלט. אין לי תלונה לסיפור המסגרת. אפילו כיום הוא עובד עלי. הוא עדיין מגניב כמו פעם.

מצד שני, מבחינת הכתיבה, דיאלוגים, הדמויות וכמעט כל אלמנט אחר, מדובר בספר כמעט בסיסי. חסר תיחכום. הדבר הכי טוב שיש לי לאמר על הכתיבה זה שהיא ישירה ואפקטיבית. אבל טובה היא לא.

לא היה נעים לי אף פעם לשמוע אנשים צוחקים על רומח הדרקון. כילד חשבתי שזאת הפנטזיה המושלמת ולא הבנתי למה הפוצים האלה אומרים שהיא פשוטה מדי. אבל עכשיו עברתי בעצמי לצד של הפוצים. יכול להיות שהעולם של סלבטורה מגניב. יכול להיות שעלילתית הוא פורט על כל המיתרים הנכונים. אבל הוא גם פשטני וילדותי. אין שום אלמנט בכתיבה שאשכרה נהניתי לקרוא. הדמויות הן פלקט, התיאורים ישירים.

ציפיתי שנים לקרוא את עלילות דריזט האלף האפל. ציפיתי שאתאהב בזה. חשבתי שזאת קלאסיקה על זמנית לכל הגילאים. אז באמת סליחה שוב למעריצים שאני יודע שיש פה באתר. בתקופה אחרת אולי הייתי מתאהב גם בספר. אבל מנקודת המבט המנוסה שלי, זה פשוט לא זה.

[טרילוגיית האלף האפל ספר I, מולדת – ר.א סלבטורה, 352 עמודים, 1990]