יומיות 18.09.2026: היישר מבולוניה!

אתמול פורסמה ביקורת על ספר הסייברפאנק החדש של ג'יימס איסלינגטון, Scion. אותו האיסלינגטון שכתב את Will of Many אהוב הבלוג. איך הספר החדש? קצר (240 עמודים), אך גם מאד קלישאתי ולא מאד מוצלח.

1. אני בבולוניה לשלושה ימי חופשת הליכה. זאת חופשה בה הולכים לשם ההליכה ומרגישים את העיר ברגליים. הלכתי בין 6 ל-8 שעות ביום, לגמרי סוג של מדיטציה. כמה צעדים? לא ידוע. הפסקתי לספור יום אחד כשגיליתי שאני הולך בחדר בלילה כדי להשלים את הצעדים למספר עגול. כשמבלבלים בין המטרה (להינות מהליכה, ספורט) למדד (מספר צעדים) – זה הזמן לנטוש את המדד.

בולוניה עיר מושלמת להליכה. יש בה 38 קילומטר(!) של רחובות מקורים – כלומר, את המדרכה מכסה תקרה. אפשר ללכת בה בלי מטריה גם כשיורד גשם. היא דחוסה עד אפס מקום, בכל פינה מתחבאת חנות קטנה עצמאית. רק מלהיכנס אליהם ולפתח שיחות אפשר להעביר יום שלם. יש בה אינסוף בתי קפה (כולם מלאים), אינספור מסעדות (מלאות מלאות) וברים.

שלושה ימים של הליכה הם לא מספיק זמן להכיר עיר. רק בערב האחרון מצאתי בית קפה שנראה לי שהייתי פוקד באופן קבוע אם הייתי גר בבולוניה.

שלושה ימים הם כן מספיק זמן להרגיש את האנרגיה של המקום. לבולוניה אנרגיה של תל אביב – רק בלי הפוסט-טראומה והאגרסיביות. העיר גם אובססיבית לספרים, עם שלל חנויות והמון מועדוני קריאה. בחיי, הייתי שמח לגור פה.

עכשיו שלושה דברים מהביקור שבא לי לספר עליהם.

1. בחודשים החמים גלידה היא המתוק הכמעט יחיד שלי. עד כדי כך אני אוהב גלידה.

אז הצהרה: הגלידה בבולוניה היא הטעימה ביותר שאכלתי אי פעם, והייתי בהרבה מקומות באיטליה. יש כל כך הרבה מקומות גלידה שהקוראים ברדדיט דירגו את 20 הגלידריות הטובות ביותר בבולניה בלבד. אפילו לחומוסיות בתל אביב יהיה קשה ליצור דירוג שכזה.

ניסיתי את הגלידריה במקום הראשון. מעולה, אבל לא מהפכנית. רציתי לטעום את זה שבמקום השני, אבל אז קניתי גביע עם שלושה טעמים ב-Delizie Bolognesi (מקום שלישי) – והעולם נעצר.

Delizie Bolognesi היא הגלידריה הטובה ביותר בעולם לטעמי. אכלתי שם ארבעה פעמים כדי לוודא. מעבר לטעמים "הקלאסיים" יש להם טעמים מורכבים, שהם כמעט מנה בתוך כדור גלידה ולא סתם טעם.

הם מדורגים 18 בעולם (ככה הם אומרים). הטעם "Nettuno" זכה בפרס כדור הגלידה הטוב ביותר ב-2024 (ככה הם מספרים). הוא באמת מעולה (וניל בורבון עם לימון מסורנטו וחתיכות אגוזים מסוכרות). אבל מה שממש הפיל לי את הכובע היה "ריקוטה אמיתי". כדור שהוא בין קרם ריקוטה לבין גלידה, כמעט גרגירי בפה, איזון מושלם. תענוג עילאי.

עכשיו אוכל רק ירקות במשך שבוע.

2. הדרך מ-Porta Saragozza (אחד מ-12 השערים העתיקים של העיר) לכנסיית היכל המדונה של לוקאס הקדוש היא כנראה הדרך המקורה הארוכה ביותר בעולם. המטרה של התקרה היתה לתת לעולי הרגל מקום לישון בזמן החגים. זה 3.5 קילומטר של הליכה; לא וואו. חשבתי שזאת תהיה הליכת בוקר קלה.

קיבלתי הליכה מאד מאתגרת, שיותר מחצי ממנה בטיפוס מדרגות ושיפוע. עשיתי את כל הדרך על הילוך גבוה, עובר אנשים, וזה היה קשה. אבל גם היה מהמם. הדרך לא סתם מקורה, היא מעוצבת כך שהפיתולים והמדרגות יראו כמעט כמו ציור של אשר. נשתלו בה נקודות תצפית במהלך העלייה ביד אמן, כמו שרק האיטלקים יודעים לעשות.

את הדרך התחלתי עם זוג איטלקים צעיר שזה היה הצעד הראשון שלהם ב-via degli dei. דרך הולכי רגל של 130 ק"מ מבולוניה לפירנצה. דבקנו באותו הקצב. במשך שתי דקות בערך, אבל אז היה ברור שעם תיקים כבדים אי אפשר ללכת בקצב של מי שאוחז רק בקבוק מים וספר כמוני. אז נפנפתי להם לשלום והמשכתי לבד.

3. הלכתי באחד הערבים ל-Grisù, פסטיבל ספרות מודרנית. היה ברור שלא אבין כלום, זה ספרות איטלקית וערב באיטלקית, אבל זה גם בחינם ותירוץ ללכת עוד קצת ברגל. הגעתי לפני שהתחילו אז הספקתי לחקור את מארגן הערב על מה האירוע.

אז ככה. איפושהו בשנות ה-70 שר הטבעות וטולקין הפכו לסמל של הימין הקיצוני באיטליה. תופעה שהם טוענים שהתרחשה רק באיטליה (ובאמת קשה לדמיין את נוער הגבעות שלנו אוחז בדגלים של הארץ התיכונה). הנושא קיבל גל פופולריות שני אחרי העליה של מלוני לשלטון. על כן העניין בו עכשיו.

בגדול אני קצת מבין את זה. זכור לי ראיון של שמחה רוטמן עם אמסטרדמסקי בו רוטמן הסביר ששר הטבעות זה ימני, כי יש שם אבחנה ברורה בין הטוב המוחלט לרע המוחלט, ולדעתו זה ימני (לא מסכים). אבל אני כן מסכים עם הכתבה הזאת שאומרת שבעולמות פנטזיה יש גזענות ברורה. יש קו מלוכה וקו ירושה ויש ארץ שמגיעה לי – ורק לי – בגלל שסבא של סבא של סבא שלי היה הקיסר בה.

האם זה מסר ימני? תלוי איך אתם רואים סיפור. אני נוטה לאמר שאני מבדיל בין סיפור למציאות – ולכן למרות שאני מחבב את המציאות הפשטנית והברורה שבספרי פנטזיה – אני מודע לכך שבמציאות זה אחרת. זה רק ספר. אני גם אוהב סרטי אימה, אבל שונא אלימות.

2. לא צילמתי המון בבולוניה, ומה שכן צילמתי זה או אוכל או לא מאד מוצלח. אבל הנה פנורמה מראש הכנסיה אליה צעדתי. שתהיה לכם מוטיבציה גם לבצע את הטיפוס כשתהיו בעיר.

3. יופי של כתבה בילדי הקומדיה על תולדות הקומדיה הישראלית בקולנוע ובטלוויזיה.

אפרופו תולדות הקומדיה הישראלית, התוכנית ה-100 של העולם הערב מ-1991 עלתה ליוטיוב. ארז טל ואברי גלעד לפני שהיו מפורסמים וכשעוד היו צעירים, פרועים ויצירתיים בטירוף.

4. הרבה עיתונאים מעולים שאני עוקב אחריהם עזבו את מקום עבודתם לאחרונה. בעיקר ואללה (אבנר שביט, עידו ישעיהו, אוריאל דסקל). הם השאירו אחריהם אחלה פוסטים של פרידה, וסליחה שלא הסכלתי לתת להם לינק פה.

עכשיו גור מגידו פירסם את התחקיר האחרון שלו בדה-מרקר. התחקיר הספציפי הוא על "הדלפה גדולה מתוך חברת סייבר ישראלית בשם CyberGlobes, חברה רעה במיוחד, שעל פי המסמכים סייעה למשטרים בכל רחבי העולם לרדוף מתנגדי משטר, מפגינים, פעילי סביבה".

אבל שווה לקרוא את הציוץ עצמו דווקא בשביל סיכום עבודתו במקום לאורך השנים. כך נראה עיתונאי אמיתי.

[אני נאלץ לחזור לפרסם לינקים לטוויטר בגלל ש-xcancel מושהה]

5. לפני עשור מיפה צ'ראלס סטרוס את הקלישאות בזא'נר האופרות חלל. עשור מאוחר יותר, וכמה ספרי אופרות חלל משלו שהוא כתב, הוא בא לחשוב מחדש על ז'אנר האופרות חלל. קריאה מרתקת, ארוכה ועמוקה לחובבי המד"ב בקהל.

6. אם הפסדתם את יצירת המופת של עומר היקרי למה הם יורים?, הנה הזדמנות להשלים אותה [טלגרם]. זאת סאטירה פוליטית, אז בלי דיונים פוליטיים אמיתיים מעבר להומור בבקשה.