המדף הז'אנרי: וי.אי שוואב – A Darker Shade of Magic

יש מעט אנשים שנונים בעולם. דורון פישלר, דייב בארי, עלי מוהר (מתי מעלים את הטורים שלו לרשת?!) או דאגלס אדאמס. אנשים שבאמת, כל משפט שלהם (כמעט) בונבוניירה.

לצידם יש, ואני ממש לא מוציא את עצמי מזה, את כל שאר הגיקים בעולם. שנורא רוצים להיות שנונים, רק שלא לא תמיד יש להם בדיחה לספר.

אבל הם – וכן כן, זה מה שאני עושה – נורא מנסים שכל משפט יהיה מצחיק. התוצאה? מה שאני מכנה פסאודו-שנינות.

פסאודו שנינות זה דווקא נורא חביב ומבדר – במציאות. בספר לעומת זאת, כמו A Darker Shade of Magic, פסאודו-שנינות נעה בין מעצבנת למביכה.

יש הרבה אנשים ברשת שעפו לגמרי על A Darker Shade of Magic. רק שאני ממש לא אחד מהם. ספר שגרתי לגמרי, עם כתיבה גיקית חמודה שגרתית ועלילה שמוחזרה כבר מליון פעם בעבר.

אולי אם זה היה ספר הפנטזיה הראשון שהייתי קורא אי פעם הייתי מתלהב ממנו. אבל במצב הנוכחי? Meh.

[הספר באמזון]

דמיינו את לונדון. ואז דמיינו שלוש גרסאות מקבילות של לונדון! מה קיבלתם? עולמות מקבילים וארבע פעמים לונדון.

לונדון אחת היא לונדון של אוליבר טוויסט פוגש את אי המטמון במאה ה – 19. פונדקים וכייסים וגנבת עניה אחת ומלאת תושיה בשם ליה.

לונדון שניה היא לונדון מרושעת, עם דיקטטורים אכזריים. לונדון שלישית מלאת קסם מרושע – והלונדון האחרונה? איפושהו באמצע: מעט קסם, מלכים טובים – ואדם אחד בשם 'קל' (Kell). האדם היחיד שיכול לעבור בין כל הלונדונים.

היות וקל הוא היחיד שיכול לעבור בין כל הלונדונים, הוא משמש בתור מכונת פקס אנושית. לוקח הודעה ממלך אחד, מעביר אותה למלכה אחרת, ממשיך לשלישי – ובדרך מסתלבט עם כל המלכים והמלכות.

עד שיום אחד.. טוב – לא אגלה לכם. אבל מעורב בעניין חפץ קסום מרושע רב עוצמה (מוהאהא!), שחייבים להשמיד ע"י החזרה שלו למקור (מזכיר לכם משהו?), והגנבת ליה מתגלה כיתומה מלאת פוטנציאל.

בעצם, קבלו גילוי קטן: אין ולו אלמנט אחד בעלילת הסיפור שיפתיע אתכם. באמת, כלום.

ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה: הביקורת הכי פופולרית על הספר בגודריד היא של הסופרת עצמה, והיא הייתה מקסימה לגמרי:

נסיך שהוא שילוב בין הנסיך הארי לג'ק הרקנס (מדוקטורט הו וטורצ'ווד)! נשמע טוב, אה?

רק שקל, גיבור הספר, הוא קלישאה של כל גיבור מיוסר שפגשתם אי פעם. הוא יוצא מגדרו כדי למצוא את הרע בכל דבר שיוצא לו בחיים. משהו כמו "אוי! שוב סעודת מלכים?! אני מה זה אעלה במשקל" סוג של בכיינות.

הגיבורה השניה היא – כן – כל יתומה קשוחה מלאת פוטנציאל שפגשתם אי פעם. חשדנית, מוכשרת, חדת מחשבה, ועם יכולת מנטאלית לא אנושית להתאושש תוך שניה מכל דבר מדהים שקורה לה.

הדיאלוגים בין הדמויות נשמעים כמו משהו כזה:

– לילה לקחה את האקדח והחלה לטעון איתו. 'אתה מוכן?' היא שאלה את קל
– 'לא' הוא ענה.
– 'טוב. אלו שחושבים שהם מוכנים הם אלו שמתים בסוף.'

מרטיט, אה?

קראתי כמה ביקורות על הספר, וניסיתי להבין למה אנשים אוהבים אותו.

מסתבר שיש לו עולם מקורי – רק שאני לא רואה שום דבר מיוחד בארבעת הגרסאות של לונדון. מסתבר שהדמויות מיוחדות – אולי אם לא קראתם שום יצירה בדיונית בחמישים שנה האחרונות. מסתבר שהכתיבה חביבה – וזה נכון, רק חביבה בצורה כל כך רגילה שהיא מעייפת.

בתכל'ס, A Darker Shade of Magic הוא לא הספר הכי גרוע שקראתי, ואני סתם משמיץ אותו יותר מדי. היו חלקים שאפילו נהניתי מהחביבות שבכתיבה – באמת!

רק שלפעמים לקרוא ספר בינוני יותר מעצבן מלקרוא ספר גרוע. ספר גרוע לפחת מספק רגעים מבדרים מתוך גריעות. ספר בינוני? משאיר מעט מאד לקחת ממנו, ולכן הביקורת הזאת כל כך קצרה.

[A Darker Shade of Magic – וי.אי שוואב (אמזון). 401 עמודים. 2015]