מועדון הקריאה מפגש 22: חייו של טאו – ווסלי צ'ו
המפגש העשרים ושניים של מועדון הקריאה של הבלוג. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!
הספר חייו של טאו, שיצא בהוצאת Angry Robot החצופה (דרך תחרות 'דלתות פתוחות' לסופרים אנונימיים), חקק את השם ווסלי צ'ו בעולם המד"ב. בזכות הספר (בין השאר) זכה צ'ו בפרס אלכס ל'ספרים כיפיים', ובפרס קמפבל היוקרתי לסופרים חדשים.
לדעתי? קהילת המד"ב השתגעה לגמרי. חייו של טאו הוא ספר בינוני להפליא.
כדי להסביר מה הבעיה בו, אצטייד לרגע בכובע מבקר ספרות פלצן.
כלל אצבע הוא שדמות מוצלחת היא דמות עגולה, שמתפתחת ומקבלת עניין בצוותא עם התקדמות הסיפור. דוגמא מושלמת לכך היא סדרת פנדורין. אם בתחילה פנדורין הוא 'טבולה ראסה' ללא שום ייחוד, במהלך הספרים הוא אוסף תכונות שהופכות אותו לאחת הדמויות הספרותיות המעניינות שקיימות.
ווסלי צ'ו מיישם את הכלל הזה במדויק, רק בכיוון השגוי.
חייו של טאו מתחיל עם דמות מסקרנת: איש מחשבים רכרוכי ושמנמן (בשם רואן) שמושתל בו (בטעות) חייזר טפיל בשם טאו. טאו מנסה להפוך את רואן לגיבור פעולה, וביחד הם יוצרים שילוב מרתק: עצלן גרגרן עם חלומות גדולה וסרקסטיות גיקית.
מאד מהר – ואני לא חושב שזה ספויילר, מקסימום אזהרה – טאו מצליח במשימתו. רואן מאבד כל ייחוד, והופך לגיבור פעולה מסוקס משעמם. הוא מתחיל לדבר רק בקלישאות! זה נורא, נורא.
חייו של טאו יכל לבנות על הדיסונס בין תוכניתן עצלן לחייזר עם שגעון גדלות, ולהפוך לאחד הספרים המשעשעים של העשור. במקום, הוא החליט להיות ספר אקשן חסר ייחוד.
ישר לרשימת הספרים המוחמצים.
טאו הוא חייזר, ובתור חייזר הוא מאד לא מרשים.
אין לטאו צורה גשמית. הוא "קיים" רק אם יש בנמצא אדם שיארח אותו בתוך גופו. הכישורים של טאו? תבונת על, זכרון צילומי, ויכולת ניג'וס בלתי נדלית למארח המסכן.
הניג'וסים של טאו הם לא בדיוק בקטע של 'בוא נבריז מהעבודה ונקפוץ לים!', אלא יותר בסגנון 'בוא תזרוק את כל החיים שלך מאחוריך ותהפוך לסוכן חשאי במלחמה סודית בין חייזרים!'. אישית? הייתי שולח אותו לחכות לי בשמש עד שיקבל כוויה מדרגה חמש.
הטוויסט הוא שטאו מוצא עצמו לכוד בתוך תוכניתן ג'אווה שמנמן שהפחד העיקרי שלו בחיים הוא שיגמרו לו הפיצות הקפואות במקרר. תקראו לי ילדותי, אבל גיק מדושן שעושה הקפות סביב הבלוק בחמש בבוקר כי חייזר דיקטטור עשה לו רעש עד שהתעורר זה מצחיק.
במקום לתעל את הקונספט המצחיק הזה לספר מצחיק, החליט צ'ו לתעל אותו לספר שיפור עצמי.
המסר שצו' מנסה להעביר זה ש'אם תאמין בעצמך, תוכל להיות בן אדם מרשים', רק שההגדרה שלו ל'מרשים' ילדותית. אדם שמקיף את האגם בריצה בחמש בבוקר, אוכל רק ירקות ועוף מבושל, ולומד אמנויות לחימה, הוא אדם בריא. בריא ומרשים אלו דברים שונים לחלוטין. מה, ג'ורג' מרטין, איש שהכרס שלו מגיעה שבוע לפניו לכל מקום, לא אדם מרשים?
תוכנית האימונים שטאו רוקם לרואן עובדת רק בספרים. בחור בן שלושים שמעולם לא התאמן לא יכול לקפוץ למים העמוקים באינטנסיביות. הוא יקבל שברי מאמץ, יכנס לדכאון, ותוך שבועיים יפסיק לתפקד כי הוא יקום עייף כל בוקר. מה גם, שיש אנשים שהגוף שלהם פשוט לא נועד לזה, בטח אחרי גיל שלושים.
אם להיות מדויק, העולם של הספר פשוט לא מתאים לשום מסר רציני. זה לא עולם מד"ב בנוי היטב, אלא יותר משהו עם הגיון של סדרה מצוירת. כן, יש בו חייזרים, אבל אז מה? גם ברובוטריקים יש רובוטים, אבל אף אחד לא יגדיר אותם כסדרת מד"ב, לפחות עד שתפתר התעלומה איפה נמצא הטריילר של אופטימוס פריים כשהוא בצורת אנוש.
למרות זאת, יש בספר משהו יפה: המגניבות שלו. הוא מפגיש ביחד כמה יצירות אהובות.
זה צ'אק (גיק עם סופר מחשב במוח) פוגש את השליטים של רוברט הינליין (ספר אדיר) יחד עם השפעות של הרובוטריקים (חייזרים טובים נלחמים בחייזרים רעים על פני כדור הארץ) ונגיעות מולאד טלטוס (סדרת הפנטזיה הכי טובה שלא קראתם, יש שם ייצור שמדבר לולאד בראש טלפתית, כמו שטאו מדבר לתוכניתן).
אם חייו של טאו היה סתם ספר רע, הייתי זורק אותו לארגז הביקורות בלי יסוריי מצפון. אבל הוא לא, הוא ספר משעשע לעיתים וכתוב היטב אך עם פוטנציאל מוחמץ. חבל.
תלונת בונוס: תחילת הסיפור מוצא את התוכניתן, רואן, במצב לא מציאותי. בלי משפחה, תחביבים או חברים. הוא בא משום מקום והולך לאף מקום, כשאיש היחיד שהוא מתקשר איתו הוא השותף הרופא שלו. גם הנקודה האחרונה לא ברורה. איך הם נפגשו? הגיעו לחיות ביחד? למה תוכניתן ורופא בני 30 פלוס צריכים שותף בכלל? הרבה מחשבה לא הושקעה בזה.
[חייו של טאו – ווסלי צ'ו (הוצאת נובה, אמזון). 366 עמודים בעברית, 2013 באנגלית, 2016 בעברית]
מסכים, זה ספר חלש גם בעיני.
המהפך של הגיבור מופרך. זאת פנטזיה של נער מתבגר: אם רק יהי לי קול בראש, אני אהיה חזק, מהיר ותהיה לי חברה יפיפיה. מזכיר את זכרון גורלי, רק בלי הטויסט.
לא רק הדמות של ווסלי צ'ו חלשה, גם טאו לא מנומק. איך בכלל אפשר לתקשר עם חיזר שחי מיליוני שנים? צורת המחשבה שלו אמורה להיות שונה ומוזרה. סופרים רבים שברו את הראש, אבל פה אין בכלל בעיה: הוא חושב בדיוק כמו בן אדם.
קראתי את הספר בסמיכות ל"חמישה עשר מעגלי החיים של הארי אוגוסט". על פניו הספרים דומים: אדם שחי חיי נצח מתמודד עם ההשלכות ועם אחרים במצב דומה, שמנסים לשלוט בעולם.
אבל בעוד 15 מעגלים מנסה להתמודד ברצינות עם המציאות שהוא מתאר, צ'או נשאר ברמת הקומיקס.
מזל שהספר השני בהוצאת נובה מחפה על החולשות של הראשון ובגדול.
נראה שבחרתי את הספר הלא נכון שלא הוצאת נובה. זאת דעה שכבר שמעתי מכמה אנשים שונים.
מעצבנת אותי הפנטזיה, כי אני באמת לא חושב שזה החלום האנושי האולטימטיבי.
אגב, רואן שואל את טאו את השאלה שלך, ומקבל תשובה שבמשך מליוני שנים טאו של להיות טפיל בבני אדם, טאו סיגל את דרך המחשבה שלהם.
הוא שואל, אבל התשובה לא מספקת. גם בן אדם שחי מליוני שנים יהיה שונה מאד מאיתנו, לא כל שכן חיזר.
הייתה לי קצת בעיה גם עם הספר השני, למרות שלפחות מבחינת יצירת העולם והרעיונות שבו הוא ה-ר-ב-ה (תדמיינו פונט מוגדל ומודגש, וגם אז זו תהיה קצת אנדרסטייטמנט) יותר מקורי מ"טאו".
בקורת מאד מדוייקת.
ספר חלש שהרגיש כמו צפייה ב-b-movie בכבלים. סצינות אקשן נחמדות במכות (לפי ה'אודות' כנראה בגלל הרקע של הסופר בתורת לחימה כלשהי), אבל להפקה נגמר הכסף לסצינות גדולות ובתסריט חסכו קשות בפיתוח דמות ודיאלוגים.
הניים דרופינג של כל אירוע ואיש מפתח בהיסטוריה האנושית מפסיק להיות מגניב בשלב מסויים. הנסיון להעיר קצת את הספר עם אירוע מופרך לחלוטין שבו כולם מנסים לחסל את כולם, אבל רק בחשיכה ואלא אם כן זכרת להזיז את השידה לחלון, הוא פשוט אדיוטי. כנ"ל הפשיטה על קן הנשרים (כשכמובן, יוצא שגם שייקספיר היה חלק מהסיפור, איך לא). ומה הקטע להסתתר ולהתחבא אם בסוף כולם נפגשים לאירוע גיבוש ומכירים באופן אישי? בגלל שעכשיו הוא יודע טאי צ'י? אז אי אפשר יותר לירות בו כשהוא הולך לסופר?
ולא יכולה להיות מחילה על פרק הגילוי לשותף. זו פשוט כתיבה גרועה שהיתה צריכה לחזור לשכתוב. קצת קלוז'ר לקו עלילה עם השותף גם היה מתבקש, אבל הוא פשוט היה שם לקדם את העלילה איפה שהיה קצת קשה לחשוב על תירוץ אחר. כי מי נותן לשותף שלו את שם המלון שלו כשהוא נוסע לאירופה לכנס סודי ולמה בדיוק הוא מרגיש חייב לעשות את זה.
מסכים מאד שהוא לא מד"בי ופשוט לקח רעיון נחמד והרס אותו או בקיצור, סתם ספר שאם לא הייתי במילואים היה נמחק בבושת פנים.
חייב לאמר שאפילו כשנסעתי לכנס פומבי באירופה, לא נתתי לחברה שלי את שם המלון, כי פשוט זה לא עניין אותה. זה לא מידע שמחליפים עם מישהו בדרך כלל (אלא אם כן בקטע של, 'היית בהילטון? איך, טוב שם?').
החורים בעלילה בספר כאלה גדולים ששאקיל אוניל יכול ללכת דרכם זקוף עם ידיים למעלה ועדיין יישארו סנטימטרים עודף. מכל סיפור המסגרת של החייזרים בתחילת כל פרק בכלל התעלמתי.
חשבתי בהתחלה שילך על קונספט של סיפור חניכה ארוך וכל תחילת פרק תהיה מארח אחר. היה יכול להיות נחמד דווקא. במקום זה שודר שידור חוזר של המהפך עם אורנה דץ.
נהנתי, אבל בהחלט למרות ולא בזכות.
דקה לפני הסוף צ'ו נזכר לכתוב משהו בסגנון "אנחנו רצינו לקדם את האנושות בדרך של שלום, הם רצו לקדם אותה בדרך של קונפליקט, אבל כולנו עשינו משהו אחר לחלוטין." – ואם הספר היה על זה, הייתי נהנית ממנו בזכות. כי זו היתה נקודה נהדרת – איך בסופו של דבר גם הפרופוס וגם הג'נג'יקס זהים לחלוטין מבחינתנו ועסוקים בעיקר בלהרוג אחד את השני, ולא ממש משנה מה הם חושבים שנכון לבני האדם. גם בפלאשבקים היה פוטנציאל לעניין. חבל שבמקום הדברים שהוא נגע בהם לרגע הוא בחר להתמקד בחלק הבנאלי למדי.
נשבע לך שחשבתי להזכיר את המסר של הסוף, אולי נקודת העומק היחידה שנכונה בספר.
שמח שנהנית:)
מדי פעם יוצא לי לחשוב שאם היתה איזו קבוצת פייסבוק בשם "גיקים עילאים ומתנשאים" הייתי צריך לקבל שם מקום של כבוד. מה שגרם לי לחשוב כך זה חוסר היכולת המוחלטת שלי להבין התלהבות קולקטיבית מיצירות שנראות לי בינוניות במקרה הטוב וגרועות לגמרי במקרה הרע.
רוצים דוגמה? קיבלתם. "שומרי הגלקסיה", זוכרים? הסרט הזה של מארוול עם הגיבורים בחלל וגרוט והדביבון? בזמן שכולם לא הספיקו להגיד כמה הוא סרט החלל הכי טוב מאז מלחמת הכוכבים, אני קברתי את הדעה הלא פופולרית שלי: סרט מעצבן, בלי שום מהות אמיתית, שמה שחשוב לו זה "לצאת מגניב" ולא באמת מנסה להגיד שום דבר. היי, הזהרתי אתכם שזה יהיה עילאי ומתנשא.
"חייו של טאו" הוא עוד דוגמה כזו, ליצירה שיש סביבה התלהבות קולקטיבית ואני לא מבין אותה, אבל בניגוד ל"שומרי הגלקסיה" שאני עוד יכול, איכשהו, להבין את החן שלה (יש פיצוצים יפים וכריס פראט די מגניב) – כאן ממש לא הצלחתי להבין מה הקטע. זה. היה. אחד. הספרים. הכי. גרועים. שקראתי. בחיי.
ההרגשה הזו, שאני קורא יצירה גרועה באמת, התחילה כבר בפרק הראשון. טאו יוצא למשימה סופר-סודית עם אדוארד, הסוכן המוצלח. בדרך הם מחליפים בינם ובין עצמם בדיחות. רק מה, הבדיחות האלה לא מצחיקות. הן מתאמצות מדי, כאילו הסופר ידע "עכשיו אני צריך לכתוב דיאלוג מצחיק!" ולא פשוט זרם עם הטקסט (או לחלופין – קרא לחבר שיודע לכתוב פאנצ'ים). זה היה מביך. והאקשן היה בינוני. והדמויות היו מלאות מעצמן (אדוארד שמפתה את בעלת המסעדה היפה כדי לגנוב לה את המפתח. יש לכם את זה בפחות קלישאה?). וזה הרגיש… מזוייף.
אבל המשכתי, ושרדתי עוד פרק אותו כיניתי "בלוב מסתובב ברחוב", ואז פגשתי ברואן. הווו רואן. הדמות הראשית הכי חסרת אופי שקראתי מאודי. אני לא מסכים עם מר ניימן, שטוען שבתחילת הסיפור עוד היה לו סוג של אופי שהלך לאיבוד, כי גם ה"חנון השמן שלא הולך לשום מקום" זה לא בדיוק אופי. זה ארכיטיפ, זו תבנית בסיסית לדמות. זה משהו שיכול לעבוד אם מדובר בדמות משנית, אבל אם רוצים לפתח על התבנית הזו דמות ראשית אז צריך לתת לה עוד קצת אופי, עוד קצת רקע. ולרואן אין כזה. מי הוא? מאיפה הוא בא? למה הוא כזה לא יוצלח? מה הקטע שלו? אנחנו לא יודעים, אבל וואו, תראו איזה קטע, הוא חנון לא יוצלח כזה שפתאום צריך להיות סוכן חשאי של חייזרים! קטע!
אכן, קטע. קטע לא מקורי במיוחד. "הזוג המוזר" בגירסת האקסטרים. נשבע לכם שבשלב די מוקדם של הספר, כשהבנתי שנכנסתי לסופת קלישאות, אמרתי בקול רם "רגע, מה השלב הבא, תבוא לאמן אותו מישהי ממש סופר-כוסית שתהיה גם קשוחה וגם נחמדה והוא יתאהב בה?". לא עבר פרק וזה בדיוק מה שקרה.
בשלב זה הספר עבר להתמקד במלמד הג'נג'יקסים (כן. ככה הם קוראים לעצמם. ג'נג'יקסים) בפרותואים ופתאום למדנו שכל ההסטוריה האנושית היא מזימה של חייזרים וכל דמויות המפתח בהסטוריה היו בעצם עם חייזרים בפנים, וזה החלק שמבחינת ההשקעה העלילתית היה הכי מפותח בספר. אני מאמין שהסופר אשכרה חשב עליו. איזה עשר דקות. וזה התחבר לו בראש ונראה לו מגניב, אז הוא הפסיק לחשוב על זה די מוקדם – כי כל עלילת הרקע הזו רדודה, מלאת חורים ולא אמינה.
כאילו, באמת הפחד הכי גדול של החייזרים האלה, כפי שהוא משתקף בסוף הספר, זה שבני אדם יגלו עליהם? הם הרי יודעים עליהם! לג'נג'יסטים הרעים שכל מה שהם רוצים זה להשמיד את העולם יש מלאאאאן בני אדם שפוטים ואף אחד מהם אף פעם לא התעורר ואמר "היי משהו כאן מסריח, ובתכלס ממש קל להרוג את החייזרים האלה כי הם בסך הכל בלובים, אולי נעיף אותם לכל הרוחות?". אף אחד במהלך כל ההסטוריה האנושית לא הבין את זה? ברצינות? ובכלל, אני אמור להאמין שלשני הפלגים במלחמה הזאת של החייזרים יש מאות סוכנים שיודעים עליהם הכל ורק מחכים להזדמנות לארח בגופם חייזר כזה, ושאף פעם הסיפור הזה לא יצא החוצה? סוכן מאוכזב שהדליף פרטים? משהו?
נו, שוין. בשלב הזה של הספר המשכתי לקרוא מכח האינטרציה. היה את השלב כשכבר חשבתי ש"טוב נו, יותר גרוע מזה זה כבר לא יהיה" ואז הופתעתי שוב: רואן מחליט, אחרי האדם הראשון שהוא הורג, שלא נראה לא כל הקטע והוא רוצה לפרוש. הו! הנה! נקודת משבר! אולי משהו ישתפר? אולי הדמויות יציגו טיפת עומק? נופ. הבעיה הזו נפתרה תוך פרק אחד, בלי שום סיבה. ברצינות. סתם רואן דיבר עם טאו והוא שינה פתאום את דעתו ב-180 מעלות. למה? אל תשאלו אותי. הפסקתי לנסות להבין את המניעים של הדמויות האלה כשהבנתי שפשוט אין כאלה.
הסוף הביא איתו גם את טוויסט ה"המלחמה הזו כבר לא עוסקת בלחזור לכוכבים אלא רק בנקמנות בין שני פלגי החייזרים" שחלקכם אהבתם, אבל לי נראה כמו תירוץ. כאילו, זה משהו שחשבתי עליו בזמן הקריאה, איך המלחמה הילדותית הזאת של סוכנים חשאיים משרתת את מטרת העל של החייזרים, ואז הסיבה הזו נתנה לזה סוג של פיתרון.
אבל כדי שהפתרון הזה יעבוד הוא צריך להתכתב עם שאר הספר, ובמקרה הזה נראה לי שפשוט אחד מהקוראים המוקדמים של הספר אמר לסופר "היי תקשיב משהו לא מתחבר" והסופר הבין שזה נכון ומיהר להוסיף את ההצדקה הזו ב-20 העמודים האחרונים. אבל זה לא עובד ככה. המלחמה והריגול ומטרת העל (לחזור הביתה) נכתבה בכל כך הרבה פאתוס עד אז, שהשבירה הפתאומית בסוף הרגישה לי מאוד לא אמינה. כאילו הסופר מנסה לעבוד על עצמו, או להפוך בדיעבד ספר עם בסיס שבור למשהו שיחסית עובד, אבל לעשות את זה עם סופר-גלו ולא עם עבודת תשתית רצינית.
בנימה קצת פחות אכזרית (אבל לא פחות שיפוטית), אני אסכם את ההרגשה העיקרית שלי בנוגע לטאו: זה ספר שנכתב מהעלילה החוצה, דהיינו, היתה לסופר עלילה שהוא רצה לספר והוא התאים את הדמויות אליה. זו הסיבה שמניעי הדמויות לא ממש עובדים, ושבאופן כללי כל הדמויות מאוד מאוד שטוחות. כשכותבים עלילה בלבד – לא צריך דמויות. ומילא, אם העלילה היתה טובה אז זה עוד היה נסלח – אבל היא היתה כל כך קלישאתית וכל כך רדודה שלא הבנתי למה מישהו רצה להקדיש כל כך הרבה זמן מהחיים שלו כדי לכתוב ספר כזה. או לתרגם אותו לעברית.
כשסיימתי לקרוא את הספר הזה עברתי קצת על ביקורות שלו. רובן היו אהודות. זאת ועוד – בבערך שלוש שנים מאז שהוא יצא הספיקו לצאת עוד ארבעה (!) ספרים נוספים בסדרה. יכול להיות שזה משתפר בהמשך, אבל אני לא מתכוון לבדוק. עילאי ומתנשא, כבר אמרתי?
למרות שהזהרתי בפייסבוק, בסופו של דבר אני מסכים איתך בכלליות. ההתחלה אכן קיטש (וגם כל שאר הדברים שכתבת נכונים), אבל זה קיטש כיפי. כמו קרטון של האייטיז כזה.
נו, טוב, אני שוב אהיה הסחית שממש נהנתה 🙂
זו לא יצירת מופת ולא יצירה עמוקה במיוחד, נכון, אבל בעיניי הספר כיפי, קולח ומותח וקראתי אותו מהר ובקלות. ודווקא מאד התחברתי גם לרואן וגם לטאו ונהניתי מהקשר שנוצר ביניהם.
ואני אשמח לקרוא את ההמשכים, אם הם יתורגמו.
וואו, ממש הוקל לי לגלות שיש בינתיים קונצנזוס שלילי בולט לגבי הספר הזה. הייתי בטוח שאני אהיה בערך האחד שיתנגח בספר הכי קשה, אבל אחרי התגובה של ארז השני, אין שום מצב לזה.
אני ממש מזדהה עם הביקורת של ניימן, רק קצת פחות סלחן (זה מה שקורה כשמבזבזים כמעט חודשיים על ספר אידיוטי אחד). הרעיון הבסיסי של גזע החייזרים בן מיליוני השנים והשתלבותו עם ההתפתחות של בני האדם כן הצליח לסקרן אותי (האנקדוטה שמבין שני גזעים הם הימרו על שני האדם, ויש עדיין רבים מהחייזרים שמצטערים על הבחירה – זה היה נחמד מאוד).
ההתחלה של הספר הייתה חתיכת פתיחה ממש גרועה. זו הייתה היכרות נוראית עם הקונספט של הספר בו שתי דמויות מדברות רק בראש של אחת מהן. לקח לי איזה שבוע פלוס לצלוח את הפרק הראשון (גם השני לא היה מוצלח יותר). לא מובנת לי ההאדרה שאדוארד זוכה לה כל הספר. לי הוא הרגיש כמו סתם ג'יימס בונד דרג ח' שלא באמת עשה דברים מהותיים עבור המלחמה. היה לי ברור שהוא ימות במהרה וכשזה סוף סוף הגיע ממש שמחתי.
אמנם לא חיבבתי את רואן גם בהתחלה (מה היה הקטע הזה שהוא לא היה עם אישה במשך עשור ועדיין בתחילת הספר הוא יוצא למועדונים איזה 5 פעמים כל שבוע להתחיל עם נשים? זה ממש לא הסתדר לי עם האישיות שלו), אבל הרגשתי שיש פוטנציאל מעניין ואפשרות לקחת את הבסיס הזה למקומות מאוד מבדרים. היה גם קמצוץ של בניית הזדהות, מבחינת המתכנת העצלן שלא עושה שום דבר עם החיים שלו. אבל כמו שניימן ואחרים ציינו כבר, לקחו את זה בדיוק למקום האחד שאין כבר שום תועלת לחקור אותו. מכל הסיפורים הפוטנציאליים שאפשר לספר על העולם של הספר, ווסלי צ'ו בחר בלי ספק את זו הכי פחות מעניינת.
אבל כן די נהניתי מתחילת היחסים והקלאשים שהתרחשו בין רואן לטאו. זה באמת היה מבדר, אבל הספר נוטש את הבסיס הזה די מהר. היו גם כמה סצינות די מוצלחות, ובעיקר זו במועדון בו גל של ג'נקיסים תוקף את רואן. היה לזה קצב טוב והורגש היטב בפעם הראשונה שרואן למד משהו מהאימונים אבל הוא עדיין נלחם באופן ממש גס ולא משופשף.
מעבר לזה, לי אישית הרגיש שלא הייתה בכלל עלילה לספר. לא היה שום מקום אליו ההתרחשויות הובילו. לא היה משהו לצפות לו או להיות סקרנים לגביו. הייתה ההיכרות וההסתגלות של רואן לטאו, ואז מונטאז' אימונים באורך רבע-שליש ספר (שהיה חביב), ו…זהו בעצם. רואן מתחיל את דרכו כסוכן אבל לא עושה באמת משהו מעניין. רק כמה משימות ומשבר מגוחך וגרוע אחד וזהו.
זכור לי שנאמר על הספר שלמרות שהוא חלק ראשון בסדרה, הוא לגמרי עומד בפני עצמו. זו גם הסיבה שקראתי את הספר כי אני מתנגד כרגע להיכנס לעוד סדרת ספרים חדשה ובכלל בא לי כבר לקרוא ספר אחד שבאמת עומד בפני עצמו שאין לו המשכים. אבל חייו של טאו הוא בשום אופן לא ספר שעומד בפני עצמו. כל המהות שלו הוא הכנת הקרקע עבור הספרים הבאים. סיפור חניכה רדוד שנמרח על פני ספר שלם במקום להסתיים אחרי רבע, מקסימום שליש.
חלקים אחרים שהפריעו לי – הדרך בה הוצג הדיאלוג בין בני האדם לחייזרים היה איום ונורא. כל כך הרבה פעמים הייתי בטוח שטאו מדבר למישהו פיזי ואז גיליתי שזה בעצם דיאלוג עם טאו. כל כך הרבה פעמים. וזה ממש עצבן אותי. צריך להיות ממש חסר דמיון כדי לעשות ככה את אחד החלקים הכי חשובים בספר.
כפי שהוזכר כבר, השותף לדירה של רואן. דמות מיותרת ומשעממת. אבל הדבר שהכי עצבן אותי בנוגע אליו הגיע בכלל מרואן – העובדה שפעמיים הוא חושף סודות מהותיים בפניו זה פשוט אווילי ומרתיח. במיוחד מן הסתם זה שהוא גילה לשותף על מקום התרחשות מפגש הפסגה האידיוטי. אבל מזל שזה הגיע רק בסוף, כי כבר בשלב הזה הייתי אנטי כלפי הספר והגילוי הזה לא באמת שינה לי יותר מדי (חוץ מלעצבן אותי עוד קצת).
היו הרבה דברים שלא הבנתי לגבי גזע החייזרים. זה הכל ברמת חורים בספר, כך שאין יותר מדי עניין בלהדיין לגביהם, אבל עדיין מרגיש צורך להזכיר. אז לא הבנתי – כשאדוארד מת טאו יכול להסתובב ברחובות זמן ארוך ללא צורה פיזית ולהיות מאוד קפדן (בהתחלה לפחות) לגבי המארח שהוא בוחר, אבל מצד שני כשמארח מת ומניחים לידו צב ושום אפשרות אחרת החייזר מוכרח להיכנס לצב?!? אותו הדבר לגבי הסוף, כשהמארחים השבויים נזרקים מהצוק והרע הראשי מת ולא היה לו את החברה של טאו כמארחת התייחסו לחייזרים שלהם ככאלה שהצטרפו של "הים האינסופי". מה?? איך גזע החייזרים שרד במשך מליוני שנים על כדור הארץ אם הוא מת בכזו קלות??
מה שהכי כיף בספר זה לצחוק אחרי זה על כל הדברים הלא הגיוניים שקורים שם. אפשר לעשות את זה שעות.
אז אם כבר עושים זאת: טאו יוצא 5 פעמים בשבוע למועדונים להתחיל עם בחורות, וטרם הבין שמועדונים זה מקום די גרוע לפגוש כאלה? חוץ מזה, אין אינטרנט בעולם שלו? אונליין דייטינג? מה, הסיפור מתרחש ב-1995?
טוב, תכלס אני מסכים עם רוב הביקורות השליליות כאן.
אבל בסופו של דבר נהנתי מהספר.
אני מניח שפשוט התייחסתי אליו כמו אל סרט אקשן טיפשי, כיביתי את ההגיון ואת החוש הזה שמחפש חורים וחוסר עקביות בעלילה, וסתם קראתי בשביל הכיף.
לדעתי האקשן דווקא כתוב היטב (אולי חוץ מסצינת הסיום), והספר זרם לי ממש מהר.
זו היתה סתם קריאה כיפית, שלא נשאר ממנה דבר לאחר שהפכתי את העמוד האחרון.
אבל לא נראה לי שאמשיך להמשכים שלו שנראה שיוצאים בקצב מסחרר…
רק רציתי להודות לכולם על שחסכתם לי קריאה!
הספר לא היה זמין בספרייה שלי, הייתי במקום הראשון בתור והספקתי בזמן בזכות הביקורות הלא מלבבות שכאן.
לצערי חייו של טאו ספר חלש מאוד . הספר לא יודע לאן ללכת לכיוון מצחיק פרודי או לכיוון של מתח וריגול מד"ב . הרעייון של הספר מעניין שחייזרים שולטים בעצם במין האנושי אבל הפיתוח של הרעיון מאוד מאוד חלש . טאו ששולט ברואן אנו מצפים שיתן תובנות על אלפי שנות ההיסטוריה ועל האנשים שהיה בהם אבל זה כמעט ולא קורה . לסיכום הספר הוא החמצה גדולה
אם לחדד את מה שאמרת: ציפינו שטאו יהיה כמו יודה, אבל בסוף הוא יצא כמו שלמה שרף.
נראה לי שבגדול, אני מסכימה איתך לגמרי כאן – לא ממש אהבתי את הספר, אם כי אני פחות קיצונית בעניין מאחרים שכתבו כאן; לא סבלתי ממנו או משהו, הוא היה קריא ועבר מהר, אבל בסופו של דבר, העלילה פשוט לא הייתה מעניינת במיוחד.
וגם בדיוק כמוך (ועוד כמה כאן) די התאכזבתי ממה שנעשה בסוף עם הפרמיס של הספר; כששמעתי עליו לפני הקריאה זה נשמע לי מעניין, הקטע של החייזר הזה שנתקע עם חנון נעבעך במקום הסוכנים החשאיים שהוא רגיל אליהם, וחשבתי שגם הוא (טאו) יצטרך להסתגל ולשנות את שיטות הפעולה שלו. אולי לעבור למשהו יותר מבוסס-מחשבים, נגיד. אבל כמובן שכל החייזרים הם גם ככה סופר-גאונים אז זה לא שהוא יכול ללמוד משהו מרואן, חלילה, רק להפך… ואז, כפי שכבר נאמר כאן מספר פעמים, הוא מעביר את רואן סדרת אימונים, הופך אותו לסוכן חשאי כמו אלה שהוא רגיל אליהם, וכל ההמשך נשאר אקשן גנרי. זה היה כ"כ מאכזב.
(אני יודעת שאני לא מחדשת כאן, פשוט עד שיש מועדון קריאה על ספר שקראתי, ואפילו לא מזמן, רציתי להצטרף.)