השנה שהייתה 2016: סיכום ספרים אישי ביותר

שלושה חודשים בתוך 2017. כבר קראתי שלושה ספרים, שכל אחד מהם היה זוכה במקום הראשון בסיכום של 2016 (Seveneves, Crosstalk והשקרים של לוק לאמורה). בנוסף, העונה החמישית היה מגיע למקום השני לפחות). מה זה אומר על 2016?

השורה התחתונה של 2016 היא כזאת: קראתי מעט ספרים ז'אנריים (מד"ב, פנטזיה, בלשי, אימה), רובם היום ממוצעים, חלקם טובים מאד, אבל רק אחד סחף אותי לתוכו ולא הניח להפסיק את הקריאה עד הסיום.

מה שכן קראתי ב-2016 היא שורה של ספרי עיון פנטסטיים. הנושאים היו בעיקר כלכלה, מסחר, מתמטיקה ונושאים שונים במדעי המחשב. נשים עליהם דגש בפוסט הזה, כדי שיצא מגניב.

למי שרוצה לראות את מנצחי השנים הקודמות: סיכומי 2010, 2011, 2012, 2013, 2014, 2015.

הפרס השנתי לסדרה שצריכה לקבל פרס כל שנה

בכנות, מפה יוצא הזוכה הגדול.

קראתי כמה ספרים טובים השנה, אבל לא קראתי שום ספר סוחף, חכם ומושלם כמו מרכבת היהלום, העשירי(!) של סדרת פנדורין.

אראסט פנדורין, שהתחיל בתור שרלוק הולמס הרוסי, הופך ליצירה ספרותית כל כך עדינה, עשירה ומורכבת, שהוא מכניס לבלש האגדי וולה בהפוכה. יצירת מופת, עם עשרות קטעי מופת שיחרטו לי בזכרון.

במקום השני, נמצא, הזוכה של השנה שעברה והספר שג'ורג' מרטין חושב שצריך לזכור בפרס ההוגו: Babylon's Ashes, השישי של סדרת האקספנס.

למרות שהוא דומה למדי לספר הקודם בסדרה (שזכה בבלוג לקומפלימנטים אין קץ), סובל Babylon's Ashes מתופעת העשו-את-זה-קודם: זה ספר נהדר, אבל הוא נורא דומה לשאר הסדרה. כיף? כן. מרגש כמו הספרים הראשונים? נופ.

שלל ספרים "סבבה"

כל הספרים שאני עומד לנקוב עכשיו הם "פסדר". כלומר, לא ספרים רעים, לא ספרים מלהיבים. יש מה ללמוד מהם, ויש בהם יופי, אבל בתכל'ס לא בגללם אני חובב קריאה.

לכן עצוב שקראתי כל כך הרבה כאלה השנה:
Zeroes, הצלם, The Aeronaut's Windlass, קרטר ולאבקראפט, Terms of Enlistment, הספריה הבלתי-נראית, The House of Shattered Wings ו-Sleeping Giants.

אין לי שום דבר רע לאמר עליהם, אבל גם כלום טוב.

הספר המאכזב של השנה

מה שנקרא, מהפח אל הפחת.

הספר הכי גרוע שקראתי השנה, hands down, הוא חייו של טאו. הוא מופרך, כתוב רע ועם מסרים אנטי-גיקיים שנוגדים את השקפת העולם שלי. מה רע בלהיות תוכניתן שמנמן, אה?! האין זה החלום?

עם זאת, הספר הכי מאכזב השנה הוא עקורה. ועכשיו אני בטח מרתיח את כל עדת המעריצים שלו, שבטוחה שהוא ספר *ענק*.

והם צודקים. סוג של. עקורה מתחיל בתור ספר מקסים, ועד אמצעיתו הייתי לגמרי מאוהב בו. רק שהחצי השני כל כך איכזב אותי עד שהתחלתי לראות גם את החסרונות של החצי הראשון. בינינו, זה לא באמת ספר פנטזיה, אלא סרט דיסני – ועוד מהסוג הישן. למרות שיש שם יענו-קריצה לתרבות פולנית, זאת בתכל'ס תרבות (דיסני) אמריקאית עם שמות פולניים. אין טיפת פולניות בגיבורי הספר וההתנהגות שלהם.

עקורה איכזב אותי. לא רק ביחס לציפיות של לפני הקריאה (כי דרקון הוד-מעלתה, הספר הקודם של נעמי נוביק שתורגם לעברית, היה אדיר), אלא גם ביחס לציפיות שהוא עצמו בנה במהלך הקריאה.

הספר הלא-ז'אנרי הטוב של השנה


לכאורה, אמורה להיות פה וואחד תחרות. כי קראתי באמת המון ספרי עיון משובחים השנה. אבל במציאות יש ספר אחד שהתעלה מעל כולם.

How Not to Be Wrong הוא הספר שמסביר איך מתמטיקאיים מסתכלים על העולם. למה זה לא מפתיע כשיוצא עשר פעמים רצוף עץ בהטלת מטבע, איך מרמים את הלוטו, ולמה המספר 73 נשמע יותר רנדומלי מהמספר 420.

יותר מזה, How Not to Be Wrong נותן עשרות טיפים וכלים לחשיבה והסקת מסקנות, מבלי לבזבז כמה שנים של לימודי מתמטיקה.

הוא זורק את האמת בפרצוף. באחד הסיפורים השוליים בספר, המחבר מספר איך שכרו אותו, עוד היה סטודנט, למחקר בחברה כלשהי. בסופו של דבר הוא היה צריך לתת הערכה, מבוססת על חישובים מתמטיים. אלא ככל שהוא חקר את הבעיה יותר, הוא הגיע למסקנה שהתשובה הנכונה היא שאי אפשר לתת הערכה. אין צורך לאמר שמקום העבודה לא קיבל את זה, ודרש ש"יזרוק מספר". כי אנשים לא רוצים לשמוע את האמת. הם רוצים תוצאה.

מאד חשוב שכל אדם יקרא את How Not to Be Wrong. זה יקל בהרבה על מלאכת התקשורת שלי עם שאר האנושות.

כמעט זכה: The 10,000 Year Explosion. ספר מסוכן למדי לעיניים הלא-נכונות, כי הוא דן בשאלת החוכמה של היהודים. אם אתם מבינים את ההבדל בין סטטיסטיקה לבין האינדיווידואל, ואם אתם מבינים שהספר נכתב רק מנקודת מבט גנטית, הוא מומלץ בחום.

הפרס לספר ההכי-טוב כנראה שלא הצלחתי לסיים


Infomocracy נראה כמו ספר אידיאלי עבורי. הוא מד"ב מדעי-המדינה. הוא מתאר שיטת ממשל עתידית, בה האנושות מחולקת לקבוצות קטנות בנות 1000 איש, כל אחת מצביעה לנציג, ומשם הדברים ממשיכים לשלטון העולמי. הוא מתאר איך תורת המידע הופכת לגורם מכריע בבחירות.

אין לי שום דבר נגד Infomocracy. הוא כתוב כמו ספר מד"ב ישן, קצת טכני, קצת עמוס. אם ממש הייתי נלחם הייתי כנראה צולח אותו ואפילו כותב אולי ביקורת חיובית לבלוג שמסתמכת על המקוריות שלו. אבל במציאות הוא נחת עלי בתקופה לא טובה, שלא היה לי ראש לקריאה עמוסה כל כך. הספר מצא עצמו מתדרדר לתחתתית קורא הספרים האלקטרוני, ועכשיו כבר מאוחר מדי.

מועמד נוסף: Too Like the Lightning. אחד הספרים המהוללים של השנה, מועמד לפרס ההוגו וספר מאד מאד מיוחד. אני בטוח שהוא גם ספר נהדר. אבל הוא כתוב פואטי מדי, וחידתי מדי. אולי המצב היה שונה לו הייתי באמת דובר אנגלית ברמת שפת אם.

קטע האקשן של השנה
נדיר למצוא בספרים קטעי אקשן שגורמים לאנדרנלין בדם לעלות בזמן הקריאה וללב לדפוק. היו שניים מושלמים כאלה השנה.

האחד הוא הקרב מול ענק האבן בעל היד האחת ב-The Warded Man. זה הטקסט הכי קרוב שראיתי למשחק המופת Shadow of the Colossus.

השני מגיע מספר השנה הלא-רשמי שלנו: פנדורין. הקטע: פנדורין מהמר.

ותקשיבו, צריך לקרוא עשרה ספרי פנדורין כדי להבין כמה הקטע הזה אדיר. להכיר את הדמות והשטיקים והכשרונות שלה. אבל בואו נגיד את זה ככה: זה כמו לראות את שרלוק הולמס מגיע אנונימי לכיתת אמן לבלשים במאה ה-21, ועושה לכולם בית ספר לבלשות – כי אתם יודעים, הוא שרלוק הולמס.

ח"ח לספרים שכמעט נכנסו לרשימה

כמעט וזכו:

בכלות העשב הוא ספר עם רעיון אדיר, אבל ערכים מיזוגוניים מיושנים על גבול הפשיסטיות.

The Rook הוא ספר כיפי לקריאה, אבל קצת מטופש.

Welcome to Night Vale הוא ספר שכוחו הוא גם חסרונו: הוא מוזר להפליא. המוזרות שלו הופכת אותו לאחד הספרים המיוחדים שקראתי אי פעם, שירה בתנועה, משפטים מבריקים, הוא לא שגרתי כמו גשם במבה על מדבר של טיח בוער. מצד שני, הוא מוזר להפליא, וזה עובר את גבול הסבלנות לעיתים.

הומלנד הוא ספר אדיר. יש שתי סיבות שהוא לא בשלישיה הזוכה. הראשונה היא שהוא פחות טוב מהאח הקטן, קודמו בסדרה, ועל כן זוכה בהפקר למרות האור. השניה היא ש,נו, היו כמה ספרים טובים ממנו.

מקום שלישי: The Fold של פיטר קלינס והכבאי של ג'ו היל

שוויון! שני ספרים מצוינים, אך כל אחד עם פגמים קטנים.

הכבאי של ג'ו היל הוא ספר המד"ב הכי מקורי ועמוק שקראתי השנה. רק שקלישאתיות יתר מבחינת הדיאלוגים והדמויות מגבילות אותו רק למקום השלישי.

60 האחוזים הראשונים של The Fold הם הספר הכי טוב שקראתי השנה (חוץ מפנדורין). 40 האחוזים האחרונים שלו הם מה-לכל-הרוחות?! הבנתי ש-The Fold הוא בעצם החלק השני בסדרה, ושאם קוראים את הספר הראשון (קוראים לו 14), גם 40 האחוזים האחרונים נעשים נהדרים. אבל לא קראתי אותם – אז היישר למקום השלישי!

מקום שני: The Warded Man – פיטר וי. בראט

כל כך הרבה שנים ניג'סו לי חברים על הספר הזה. ואני דחיתי אותו מתוך עקשנות כזאת, של "אני מומחה". את הספרים הטובים שלי אמצא לבד ולא צריך עזרה מחובבנים.

נו, אז טעיתי. The Warded Man הוא ספר פנטזיה אפית קלאסי. עם סיפור התבגרות, עלילת גבורה, קסמים מופלאים וכתיבה מהפנטת. הוא לא ספר מפתיע; אבל אם אתם ותיקי ספרי פנטזיה, הוא יתן לכם בדיוק את מה שאתם מצפים, ובצורה הטובה ביותר.

מקום ראשון: סנוקראש – ניל סטיבנסון

עד כמה סנוקראש מדהים? עד כדי כך שהוא גרם לי לאהוב סייברפאנק.

ושיהיה ברור: אני לא סובל סייברפאנק. זה ז'אנר עם עמודים על גבי עמודים של בולשיט טכנולוגי בשפה לא ברורה וגיבורים שהתמזגו עם מכונה ומזמן איבדו את האנושיות שלהם. הייתה תקופה, באייטיז-ניינטיז כזה, שרוב המד"ב שיצא היה סייברפאנק, והמזל שלי הוא שהייתי צעיר מדי אז מכדי לקרוא באנגלית.

אבל סנוקראש הוא ספר סייברפאנק מעולה. הוא תופס בחדות את כל הכאבים של להיות תוכניתן "זקן" בן 30. של להתכלב בגיל 30 עם שותף נגן שעושה חזרות בבית, כאילו אתה טינאייג'ר נמרץ שלא צריך לישון.

סנוקראש תופס את הרוח של אגדות האינטרנט, שלמרות שהונצחו כבר עדיין ממשיכות לפעול והן בעצם אנשים צעירים. הוא ספר שנותן מוטיבציה ומעורר יראה בו זמנית.

הסיבה היחידה שאני לא מאיץ בכולם לקרוא את סנוקראש, היא שהוא בסופו של דבר… כן ספר סייברפאנק. מה שאומר שיש לו את מנת הבולשיט והקטעים הלא ברורים שלו. בשביל ספרים מושלמים, נצטרך לחכות לסיכום של 2017.