מועדון הקריאה מפגש 27: Crosstalk – קוני וויליס
[המפגש העשרים ושבעה של מועדון הקריאה של הבלוג. פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]
Crosstalk הוא קומדיית מדע-בדיוני רומנטית מצויינת.
הערות:
א. כשהצגתי את הספר, כתבתי כמה אני אוהב אותו. זה עבד בתור חרב פיפיות. מצד אחד, הרבה אנשים קראו את הספר. מצד שני, התפתחו ציפיות גבוהות מדי, ומשם – אכזבה.
קיבלתי הרבה תגובות שליליות עוד לפני מפגש המועדון.
ב. כוחו של הספר הוא בחינו, ואי אפשר להסביר חן. מה שנראה לי מקסים(!!!) נראה לאחרים קלישאתי או מיושן. זאת לא רוחניות, אלא הבנה שמושג מופשט כמו "חן" מוגדר שונה אצל כל אחד ואחת.
סקירה מהירה של האינטרנט מראה שהדעות הדיכוטמיות על הספר ("מקסים" מול "גרוע") הן דבר נפוץ. אז במקום להסביר למה זה ספר מקסים או רומנטי או חמוד – כי אי אפשר – אתנצח בהמשך עם טענות שונות לספר.
ג. ביקורת ספר היא יצירה שמשקפת את המבקר, לא פחות מאשר את הספר עצמו.
עובר עלי קיץ מאד מוזר. רוב הזמן אני לא בטוח אם אני חולם או ער. על כן, ביקורת זו תהיה מוזרה.
תכירו את ברידי. אמריקאית ג'ינג'ית ממוצא אירי. יש לברידי שתי אחיות ג'ינג'יות נוירוטיות. יש לה אחיינית מבריקה. יש לברידי גם דודה שתלטנית, שהחליטה לאמץ לעצמה מבטא אירי (למרות שנולדה בארה"ב).
ברידי עובדת בחברת מכשירים סולאריים, משהו שמזכיר את אפל. שם נמצא גם בן זוגה בששת השבועות האחרונים: טרנט.
טרנט הוא איש עסקים מושלם. משעמם, מדבר בקלישאות, אנרגטי ויפה-תואר. הדבר היחיד שטרנט אוהב יותר מבירדי זה את החברה בה הם עובדים.
לטרנט יש הצעה מוזרה: למה שהוא ובירדי לא יעשו "העצמה רגשית"? זה ניתוח מוח שגורם לשני אוהבים דביקים לחוש ברגשות אחד של השני בטלפתיה.
בירדי, בלי לחשוב יותר מדי, מסכימה. למרות ההתנגדות הקולנית של משפחתה וחבריה. כאילו, מי עושה ניתוח מוח בהתנדבות? השתגעת? ולהיות מחוברת טלפתית למישהו אחרי שישה שבועות?! אפילו במאה שערים זה "מהר מדי".
הניתוח כמובן מסתבך. מה שמוביל לעלילה רומנטית חמודה, ספר מד"ב מהודק עם עלילה סגורה מאד ומוסר השכל: כמה זה נורא להיות תמיד זמין בעידן האינפורמציה.
הערות נוספות:
ד. קוני וויליס כותבת מושחזת. אולי הכי מושחזת בז'אנר אחרי סטיבן קינג (שהוא לרוב אימה, ולא מד"ב).
הקומדיה שלה מתוזמנת במיומנות של מאסטרו ותיקה. הפרק הראשון, נגיד, הוא קומדיית-שמועות קצבית, כתובה במיומנות אין קץ. הדמויות שלה הן *דמויות*. ברור מהי כל אחת. המד"ב שלה old school: לוקחים רעיון קטן אחד – מופרך ככל שיהיה – ומנתחים את השפעתו על העולם בחדות של סכין-מנתחים.
רק שמושחזות יתר הופכת בקלות לקלישאתיות. קשה לכתוב בכזאת מיומנות, אבל קשה גם להתפעל ממנה. Crosstalk הוא לא ספר מבריק. הוא ספר יעיל ומהנה.
ה. המסר של הספר פשוט.
אנחנו זמינים כיום לתקשורת – סלולרי, וואטסאפ, אימייל, פייסבוק – הרבה יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. אנשים מסוימים, אני נגיד, מתחילים להרגיש שזה יותר מדי. שעודף התקשורת הבלתי פוסק על זה בא על חשבון דברים אחרים.
קוני וויליס עושה טריק מד"ב קלאסי: מקצינה את זה. בעזרת טלפתיה אנחנו זמינים לתקשורת כל הזמן, בכל מקום – ואין לנו מה לעשות נגד זה. המציאות שהיא מתארת נורא, אבל נורא, מלחיצה.
יש כמה בעיות בניסוי המחשבתי הזה.
האחת, היא שכל אלמנט שמוקצן בלי גבולות נעשה מגוחך. לא רק תקשורת.
השניה היא שזה נראה כמו אשה זקנה שמתעצבנת על טכנולוגיה. אתם יודעים מה אומרים: כל מה שהומצא כשהיית צעיר מ-18 נחשב "מיושן", מה שהומצא כשהיית בין 18 ל-30 זה "חדשני", וכל מה שהומצא אחרי 30 זה תועבה טכנולוגית אוי-מה-קרה-לנוער-של-היום.
זה מסר שכולם יודעים כבר כיום. לא צריך להקדיש ספר וניסוי מד"ב מחשבתי כדי להבהיר אותו.
ו. הדמויות של הספר כולן נשים איריות לבנות. גיבורת הספר היא אשה מקסימה, נוירוטית ומצחיקה, שלפעמים מגיעה למסקנות לא הגיוניות. הגיבור הגברי (והמשני) של הספר הוא הגבר החכם, שיודע הכל, מציל את הגיבורה ומסתיר ממנה מידע.
אם נסכם את הביקורת במונחים מודרניים, אז יש לנו פה White supremacy ו-mansplaining. לכו תבדקו בגוגל אם אתם לא יודעים מה זה.
אז – תראו – אני מאד נגד גזענות ושוביניזם. מאד. אני גם חושב שכדי להימנע מהתואר של "נעלבים מקצועיים", צריך לפעמים לראות מי מאשימים בגזענות ושובניסטיות. יש דברים שאם אורסון סקוט קארד יכתוב, הם יהיו מיזוגניות וגזענות ברורה, אבל אם קוני וויליס – או נ.ק. ג'מיסין (זוכת ההוגו מהשנתיים האחרונות, ואשה שחורה) יכתבו – ניתן להן להנות מחמת הספק.
לנתק דברים מאומרם זה סוג של הוצאה מהקונטקסט.
כך שאני לא מקבל את ההאשמות שהודחו בוויליס. כמו שמירי רגב לא קיבלה שנתניהו גזען אחרי הערת "קפץ לי הגן המזרחי" (אולי לא בצדק). צריך עדויות נוספות.
סיום:
קוני וויליס מסתמנת בתור הכוהנת הגדולה של ז'אנר קומדית המדע-בדיוני הרומנטית.
שתי קומדיות מד"ב נוספות שלה, המשכוכית (פחות טוב מ-Сrosstalk) ומלבד הכלב (יותר טוב מ-Сrosstalk) הן מהטובות ביותר בז'אנר. בתכל'ס, יש מצב ששלושת קומדיות המד"ב הרומנטיות הטובות ביותר אי פעם הן של וויליס.
קומדיה רומנטית היא ז'אנר מתוק וחמוד, ולא מבריק או חדשני. Crosstalk מתיישב בו כמו כפפה על יד. מתאים למי שיכול להשאיר את הציניות בחוץ, ונהנה מעזרה של suspension of belief.
פרט טריוויה לסיום:
מתישהו בניינטיז פירסם אורי פינק קומיקס שדומה בצורה מחשידה ל-Crosstalk. ירון, ה"מדען המשוגע" ממציא מכשיר שמאפשר לזוגות לחלוק מחשבות. התוצאה שם, כמו בספר פה, הרת אסון. רק שהעלילה הרבה יותר קצרה – ויש מצב שיותר מצחיקה.
אסרוק את הקומיקס לבלוג בפעם הבאה שאהיה בישראל.
[Crosstalk – קוני ויליס [אמזון]. 512 עמודים, 2016]
אז אני שייך לחלק שמאוד אהב את הספר.
כמו שאמרת, לקוני ויליס יש איזשהוא "חן" שקשה לשים עליו את האצבע.
כשהספר מתחיל הוא מרגיש כמו remake של המשכוכית.
שוב קומדיה בכיכוב אשה צעירה שעובדת בתאגיד בירוקרטי, ומתרחשת בהווה, בעולם שלנו.
ועוד לפני שהספקתי להגיד "היי זה בדיוק כמו המשכוכית", אז גם מופיעה לה דמות גברית שממש מזכירה את הגיבור הגברי מהמשכוכית. כך, שלא היה לי קשה לנחש מי הולך להיות המושא הרומנטי של הסיפור…
בניגוד למשכוכית שבעצם בכלל לא היה מד"ב, פה נכנס רעיון מד"בי שמניע את העניינים.
ואז לאט לאט הסיפור מקבל תפנית מקומדיית-מקום-עבודה לקומדיה מד"בית עם אלמנטים של מותחן.
בתור מותחן זו לא בדיוק העלילה הכי מוצלחת. יש כל מיני טוויסטים קטנים לאורך הסיפור, אבל אני חושב שכמעט כל אחד מהם יכולתי לראות מקילומטרים.
ויש את העניין של הביקורת החברתית של הספר על היותר מדי תקשורת, שאכן לא מחדשת יותר מדי.
בסופו של דבר הצד החזק מבחינתי של הספר היה הדמויות. גם בריידי, וגם סי.בי. הן דמויות ממש טובות, וממש היה אכפת לי מהן, והמתח הרומנטי הבלתי ממומש ביניהם היה כתוב היטב.
ומעל כולן נמצאת מייב, האחיינית. מצד אחד ילדה מוצלחת ומוכשרת, אך בו זמנית עדיין עם המון מאפיינים "ילדותיים" כמו עקשנות, בטוחה שהיא כבר יודעת הכל, בטוחה שכל העולם מתנהל כמו סרט נסיכות ו\או סרט זומבים, וכמובן נמצאת בעימות בלתי פוסק עם אמא שלה. מה שהופך אותה לילדה סופר מגניבה וגם אמינה.
אז אני אהבתי את הספר.
לא בגלל העלילה שלו, וגם לא בגלל הביקורת החברתית שלו.
אלא פשוט בגלל אותו חן שיש בכתיבה של קוני ויליס.
המשכוכית הוא באמת מד"ב פשוט כי קוני וויליס כתבה אותו. אחרת הוא היה קומדיה רומנטית רגילה. זה מה שהופך את Crosstalk ליותר מוצלח לדעתי. יש פה אשכרה מד"ב, אפילו אם ברור שזה לא רעיון שיותר חותם על התעשייה.
אני יותר אהבתי את המשכוכית, יכול להיות שזה מפני שהוא היה קודם.
אבל נראה לי שהוא פשוט מבוצע טוב יותר.
וגם מאוד התחברתי לפרודיה על העולם של מחקר, וספציפית על מחקר בגוף תעשייתי
אחד הספרים הגרועים (אם לא ה) במועדון הקריאה ניימן. צלחתי בערך 50% עד שהפסקתי ומנעתי משבר קיומי. לא רק שלא מדובר בספר מצחיק הוא מורט עצבים במובן הרע. שאלתי את עצמי מי אלו האנשים האלה ולמה הם מדברים כל כך הרבה על כלום. ההקצנה של אובר תקשורת בספר הופכת במהרה לחוויה מגוחכת עוד לפני האלמנט הטלפתי. וויליס מנסה לתת תחושה שהיא ׳מודרנית׳ ומבינה ברשתות חברתיות ותקשורת עכשיוות, אך זה ברור כשמש שהיא רק שמעה על פייסבוק, אינסטגרם ושות׳ ולא באמת מבינה למה וכיצד משתמשים בשירותים אלו. פייסבוק במיוחד מוצג ככלי ריגול מהחלומות הרטובים של NSA, כאשר כל פיסת מידע חדשה לפתע מופיעה לה בפיד ומדווחת לכולם בפוש.
דמויות אמיתיות? אפשר להבדיל בין רובן, אתן לך את זה. אבל לא מדובר באנשים אלא בקריקטורות. בשום שלב בעלילה ברידי לא עוצרת ולוקחת רגע של שקט לחשוב על הצעד הבא שלה. היא לא מראה חוט שדרה ואסרטיביות כלפי אף דמות, רק גסות רוח או כניעה מוחלטת.
עזבו, במקום להמשיך ולהתלונן כאן אני פשוט אשים לינק לביקורת מדויקת מגודרידז:
https://www.goodreads.com/review/show/1738777275?book_show_action=true&from_review_page=1
ספר מיותר שאם לא הייתה חתומה עליו וויליס ככל הנראה לא היה רואה אור יום.
אני סבבה עם דמויות שהן קריקטורות. לפחות אני יודע מה האופי של כל אחת ואני יכול לזהות אותה. דמויות עגולות הרבה פעמים נופלות למלכודת של צבע חום. יותר מדי תכונות, ושום דבר שמייחד אותן.
בעיקר בקומדיה, אגב, אני סבבה עם קריקטורות.
אני מקווה לצ'פר אותך עם הספר הבא שיצטרף למועדון. למרות שבטח כבר קראת אותו? All the birds in the sky.
אני גם לא שרדתי יותר מ50 – 100 עמוד
דמות טרחנית למדי – הבירדי הזו.
נראה לי שגמרתי עם קוני ויליס.
לא הגעתי בכלל לאזור המד"בי של איך משפיע הרעיון המגניב – על העולם.
(מצד שני הקודם היה ראמז – שקראתי את כל הטרילוגיה שלו בעקבות המועדון – כך שאין מה להתלונן)
אהבת איזה אחד מהספרים הקודמים שלה? או שהיא בכלל לא מדברת אליך?
את המשכוכית קראתי אבל ממש מזמן. היה בסדר – אבל אני לא זוכר כלום
ספר יום הדין – נתתי עבודה של ממש אבל נשברתי מתישהוא באמצע.
אין לי בעיה אמתית עם שילוב רומנטיקה – את עקורה ממש אהבתי.
אני חושב שהבעיה העיקרית שלי היא עם סלידה מגיבורים פסיבים, או שאולי אני וקוני -פשוט לא.
צריך להגיד, באיחור אופנתי, שהדחייה של המועדון בשבועיים בלבד גרמה לי לשכוח את כל מה שהיה לי לכתוב על הספר הזה. וזה לא אומר עליו דברים טובים.
מה שאני איכשהו זוכר זו תחושבה מוזרה של "חווית קריאה נעימה אבל אפס משקל". ספר בלי שום דבר מעניין להגיד (שגם חוטא בחטא היוהרה, כי הוא בטוח שיש לו דברים חשובים ממש להגיד, אבל הוא עושה זאת עם כל כך הרבה אי דיוקים טכנולוגיים שבשלב מסויים זה מרגיש כמו פארודיה דלילה סטייל "ארץ נהדרת" ולא כמו רומאן בן מאות עמודים), עם עלילה מלאה בחורים, עם דמויות בלתי נסבלות – אבל איכשהו נעים לקרוא אותו. מסתבר שקוני וויליס, שלא קראתי בעבר, יודעת לכתוב. גם זה משהו.
מה שבעיקר זכור לי לרעה מכל הספר הזה זה עד כמה הדמות הראשית בו טיפשה. זה ממש ביאס אותי. לאורך כל הספר היא מתנהגת במקסימום טיפשות, מחוסר היכולת שלה להקשיב לחנון טוב הלב (DB? CB? שכחתי כבר איך קראו לו), דרך חוסר ההבנה של את הסיטואציה החדשה ועד, ושם זה כבר היה ממש ממש בולט, אי היכולת שלה להבין שגם האחיינית והסבתה שלה טלפאתיות. כאילו, ברצינות, חצי שנה מדברים איתך על זה שטלפתיה זה משהו שעובר בגנים של האירים ואת לא חושבת לקשר לסבתה שכל הזמן יודעת הכל וחברה גאה בקבוצת "בנות אירלנד"? באמת?
אני לא יכול להזדהות עם דמויות טיפשות. גם אם הן נורא נורא חינניות. ואני חושש שהטיפשות של ברידי היא גם לא כוונת הסופרת במקרה הזה – סתם חלק מהרשלנות הכללית של הספר הזה.
בקיצור – קריאה נעימה אך מבאסת. נו שוין.
אמנם עכשיו בכלל מתנהל מועדון קריאה אחר, אבל את הספר ההוא לא קראתי, אז נחזור להגיב פה 😉
אני בדיוק רואה עכשיו את Legion.
ומעניין לראות ששם מציגים יכולות טלפתיות בצורה מאוד דומה לאיך שהן מוצגות ב-crosstalk.
בסדרה הגיבור הטלפת מאובחן כסובל מהפרעה נפשית (ובהתחלה הוא גם מאמין לזה), בדיוק כפי שסי.בי. מזהיר שיקרה אם הם יספרו לאחרים על הכוחות שלהם.
וגם בסדרה הטלפתיה של הגיבור מוצגת כנחשול של קולות ששוטף אותו ומונע ממנו לתפקד. וכשהוא פוגש מנטורית שמדריכה אותו, היא מדריכה אותו כיצד להתמקד בקול בודד בעזרת דמיון מודרך.
בקיצור, רעיונות מאוד דומים. אני תוהה עם אחד השפיע על השני? מכיוון ש-Legion מבוססת על קומיקס, אני מניח שהקומיקס היה שם לפני הספר של קוני ויליס… אבל אני לא מכיר את הקומיקס, ולא יודע עד כמה הרעיונות האלה מופיעים בו.
מה שמצחיק הוא במועדון הקריאה "האחר" (Borderless) דנים גם על גיבורים עם בעיות נפשיות.
נראה לי שוויליס לקחה את הרעיונות האלה מז'אן ד'ארק, לא? כאילו, לא מוזכר משהו כזה ב-Crosstalk? נראה לי שהרעיון שכוחות טלפתיים (פוטנציאליים) נראים כמו מחלת נפש הוא ישן נושן. הרי לא חסרים חולי נפש ששומעים קולות בתוך הראש.
את העניין של לשמוע קולות היא אולי לקחה מז'אן דארק.
אבל החידוש הוא ברעיון שבעצם ז'אן דארק אמנם לא דיברה עם אלוהים, אבל היא גם לא היתה סכיזופרנית, אלא פשוט טלפתית.
מה שהיה לי חדש ב-crosstalk היה ההצגה של היכולות הטלפתיות כקללה.
זה לא רק שאחרים רואים בהם כחולי נפש, אלא שבהיעדר הדרכה בעלי היכולת גם חווים את זה בעצמם כמחלת נפש.
סביר שזה כבר הופיע ביצירות אחרות, אבל עוד לא נתקלתי בזה…