מועדון הקריאה מפגש 35: ארטמיס – אנדי וייר
[המפגש ה-35 של מועדון הקריאה. מפגשים עתידיים יוכרזו בבלוג ובעמוד מועדון הקריאה. הביקורת בלי ספויילרים, התגובות? ספיילרים כאוות נפשכם]
ב-2014, בדיוק כשג'ון סקאלזי עבר לכתוב ספרים תפלים (Lock In או האימפריה המתמוטטת), פרץ אנדי וייר לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס עם הספר לבד על מאדים, וכאילו סימן חילופי דורות.
וייר מצויד בחוש ההומור והיכולת של סקאלזי לספר סיפור טוב, הוסיף על כך (יותר מדי) ידע מדעי וטכני, ויצר רב מכר יותר גדול מכל מה שסקאלזי כתב אי פעם. עכשיו, אחרי ארטמיס, הספר השני של וייר, אפשר להכריז סופית: המלך מת! יחי המלך החדש!
נכון לרגעים אלו וייר, על שלל שני ספריו, הוא אולי כותב המד"ב למבוגרים הפעיל האהוב בעולם. כמו לבד על מאדים, גם ארטמיס קיבל את אהבת הקהל. הוא נכנס לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, ונבחר בבחירת הקהל לספר השנה של Goodreads.
אתם יודעים מה? בצדק! ארטמיס ספר מעולה. הוא מצחיק, מותח, חכם, מקורי, עתידני ופשוט כיף לקרוא.
בניגוד ללבד על מאדים, ארטמיס הוא לא ספר גימיק. לא מבחינת עלילה שאפשר לסכם בשורה אחת, ולא מבחינת תפוחי אדמה. כמו לבד על מאדים, ארטמיס הוא ספר שהבאג העיקרי שלו הוא הנטיה של וייר להסברי מדע ארוכים ומסובכים מדי.
אם אהבתם את לבד על מאדים, אז בטח שלקרוא. אם אתם אוהבים את חוש ההומור של סקאלזי, ותוהים לאן הוא נעלם בשנים האחרונות – גם לקרוא. ספר מ-עו-לה.
ג'ז, ערביה חילונית ממוצא סעודי, היא מבריחה על העיר הראשונה, והיחידה, על הירח: ארטמיס.
—- וואו, איזו התחלה, אה? מה אין פה? כוח נשי? יש. Diversity? יש (גיבורה סעודית). עתידנות? יש ויש. מדע בדיוני עם דגש על ה*מדע*? יש גם יש. אחרי ארטמיס אני ממש משוכנע שתוך חמישים שנה נקים עיר על הירח. —-
נמשיך: ג'ז מבלה את ימיה בסטייל וסבבה כזה של להגניב דברים לא חוקיים ועדיין איכשהו להיות ענייה מרודה. תמיד חשבתי שהברחה זה מקצוע שאו עושה אותך עשיר, או מוליך אותך לכלא.
… יום אחד מקבלת ג'ז הצעה לעסקה מוזרה שהיא לא יכולה לסרב לה. ומפה אתם יכולים לדמיין שאי אפשר לספר כלום מחמת ספויילרים.
הביקורת הזאת נכתבת כחודש אחרי שסיימתי את ארטמיס. כשכותבים ביקורת חודש אחרי הפרטים כבר לא טריים במוח, אבל הפרספקטיבה לגבי היצירה הרבה יותר רחבה.
נגיד, לפני חודש הייתי מספר לכם כמה שהעלילה של ארטמיס עדיפה על זאת של לבד על מאדים. בגלל שהיא מורכבת ומותחכמת יותר. אבל עכשיו? אני צריך כמה שניות כדי להיזכר *מהי* בכלל העלילה של ארטמיס. את העלילה של לבד על מאדים אוכל לדקלם באמצע הלילה גם בעוד עשרים שנה.
למרות שהעלילה נראית לי ממרחק הזמן יותר קלישאתית, האהבה הכללית לספר דווקא לא השתנתה. רק הסיבות לאהבה קצת השתנו, ונשארנו עם שלוש עיקריות.
הראשונה היא ההומור. אנדי וייר לא מצחיק כמו דאגלס אדמס, כי מי כן, אבל הוא בהחלט כותב הומוריסטי ליגת על בקרב אנשי המדע הבדיוני. אם אתם לא מתחברים להומור שלו בשני הפרקים הראשונים, אולי כדאי לכם לעזוב את הספר. וייר מנסה להצחיק *כל* הזמן; זה בטח מה-זה מעצבן אם אתם לא בקטע.
השנייה היא הדמויות. זאת לא רק הגיבורה הראשית, ג'ז, שהיא דמות מעולה – בקטע של חכמולוגית, מוכשרת ענייה עם כשרון להיקלע בצרות – אלא גם כל גלריית הדמויות שמלווה אותה.
המקטרגים בטח יעירו על כך שהרבה מהדמויות האלה הן קלישאות עייפות: גיק חסר חיים וסקס או אבא מוסלמי שדבק בקוראן, מאמין בעבודה קשה ופדנטית וחיים צנועים. אבל כמו שהבלוג הזה הראה כבר מליון פעמים, אני עף על קלישאות, ובממלכת הקיטש יש מצב שיכתירו אותי למלך.
הסיבה האחרונה הוא היתרון שהרבה לוקחים כחסרון: הפרטים הטכניים.
בטח יש פה קוראים בבלוג שחושבים שאני בקטע של כל הפרטים הטכניים האלה כי אני מבין אותם. אבל לא! ממש לא! אני מתמטיקאי עם זיקה למדעי המחשב, לא מהנדס חומרים עם זיקה למדעי החיים. אם אני מבין משהו בכל הדיבורים הטכניים של הספר, זה הבנת מספרות מדע פופולרי.
אבל תראו, ספר המד"ב הסטנדרטי בימינו הוא בדר"כ משל חברתי. הוא בדר"כ משתמש בתפאורה דמיונית כדי לאמר משהו עלינו. הוא עושה ניסוי מחשבתי, שהתוצאות שלו צריכות להשליך עלינו כיום.
אנדי וייר הרבה פחות מתוחכם מזה. הספרים שלו הם לא משל ולא ניסוי חברתי, הם נסיון אמיתי וכנה להראות שאפשר. אפשר ליישב כוכבים אחרים, יש תסריטים – לא מופרכים – שבהם זה יקרה.
כל המלל הטכני הזה גורם לי להאמין לוייר. הוא לא הסופר היחיד שעושה את זה, קים סטנלי רובינסון נמצא באותה הסירה. אבל רובינסון רץ הרבה יותר קדימה. הוא מבסס על הספרות המדעית הנוכחית אפשרויות ריאליות לחיים בעוד מאה שנה. וייר מדבר על תקופת החיים שלי.
זה לא שיש לי אמונה מלאה בכך שאי פעם ניישב את הירח – שלא לדבר על החלל. בתכל'ס, הקוטב הדרומי בכדור הארץ עדיין לא מיושב, ונראה לי שהרבה יותר קל לבנות עליו עיר מאשר על הירח. אבל הילד שבי (או האדם הפראנואיד, שתוהה מה יקרה לאוכלוסיית כדור הארץ אם לא נעבור לכוכבים אחרים) רוצים להאמין
שכן. אין אף סופר כיום בעולם שמחזק את האמונה שלי ביישוב החלל מאשר אנדי וייר.
יש עוד הרבה מה לאמר על ארטמיס. הוא מאד diverse וגלובלי – החיים בארטמיס נגיד מתנהלים על פי זמן קניה – יש בספר הצגה נהדרת של העולם המוסלמי (כקונטרה לגל הדמוניזציה שעובר בהרבה מהעולם המערבי). יש לספר גם גיבורה נשית חזקה שכתב סופר ממין זכר. גברים שכותבים גיבורות נשיות בשנים האחרונות זה גל כל כך חזק בפני עצמו, שאולי מגיע לו דיון נפרד משל עצמו.
ארטמיס כנראה לא יהפוך לשובר קופות הוליוודי, צריך את בסיס העלילה המהודק בשביל זה. אבל הוא כן ספר יותר עשיר וטוב מבחינתי, והוא נותן המון תקווה לכך שאנדי וייר יכול להמשיך ולספק לנו עוד שנים רבות של מד"ב ברמה הכי גבוהה שיש.
[ארטמיס – אנדי וייר, 2017 באנגלית, 2018 בעברית, 319 עמודים בעברית]
אנדי וויר אוהב את מקגייוור. הוא אוהב את מיה חליפה והוא אוהב חלל. לכן אנדי וויר כתב פנטזיה בה מיה חליפה משחקת במקגייוור בחלל. משהו כמו צ'יפופו במאדים אבל יותר טכני עם בדיחות סקס.
לא שזה לא ספר נחמד, הוא קולח, אקשן נחמד, דיאלוגים קלילים (ואכן מתאמצים מאד אבל פעם בכמה בדיחות יוצאת לו בדיחת blow נחמדה) אבל הוא במשקל נוצה, בנוי כתסריט ל-90 דק' עם דמויות מופרכות.
נ.ב. רק לי נראה מוזר, שמיה, סליחה, ג'ז, מקבלת קונדום רב פעמי להתנסות ממי שיומיים אח"כ הופך לבחיר ליבה, החנון האוקראיני הגאון?
כמו כן, הסיום קצת מעפן, אין שום סיבה לתת לה להיות אחראית על ההברחות. יגיע מאפיונר חדש לשכונה ויעיף אותה בנשיפה. וכמובן שכמה ילדים היו צריכים למות עם הפאק שלה, אבל זה לא היה מסתדר בסרט.
לספר הבא שלו הוא יצטרך לחשוב על פטנט אחר.
לא הכרתי את מיה חליפה עד שהזכרת אותה עכשיו, וגוגל לא ממש עוזר לי בנושא. איך היא קשורה לספר?
אין בספר עומק הגותי ומחשבתי, אבל דווקא עומק מדעי נראה לי שיש – שזה גם משהו בז'אנר הזה.
דמות ממוצא ים תיכוני מוסלמי שמדברת על סקס כל משפט שני
אני לא בטוחה שאנדי ויר מאוד מצחיק אותי. אני חושבת שבספר כבד יותר ההומור שלו היה מייגע אותי (זה קרה קצת בלבד על המאדים). אבל במקרה הזה הקלילות של הספר מאוד עובדת לטובתו מבחינתי – קראתי אותו כל כך מהר שלא הספקתי להתעצבן. הוא קליל, הוא מהיר והוא ממש ממש כיף – עם קצת מדע. מה אפשר לבקש יותר? 😉
מי כן?
ג'ונתן סטראוד, ג'רום ק. ג'רום, טרי פראצ'ט, יו לורי (כן, ההוא מהאוס) ועוד…
והם גם כתבו ספרים עם עלילה רציפה וסבירה מההתחלה עד הסוף שלא מתפזרת במהירות לאוסף של הגיגים ושטויות שעברו לסופר בראש.
וואי, אני בטח חוטא בכך שאני אובר-מאליל את אדמס, אבל אף אחד מאלו לא ברמה שלו – כן, כולל פראצ'אט. עם הסתייגות מכך שאת יו לורי לא קראתי, ואת ג'ונתן סטראוד קראתי אבל בחיי שאני לא זוכר כי עברו מלא שנים.
הספר היחיד שאני מצליח להיזכר בו כרגע שהצחיק אותי ברמת הספרים של אדמס הוא בשורות טובות. מה שאומר שצריך שני כותבי על כדי להשתוות לאדמס:-)
אני כנראה חוטא באובר שנאה לאדמס, אז זה מתאזן.
אבל באמת שאף פעם לא הבנתי את האהבה המוגזמת כלפיו. הבן אדם בסך הכל כתב סוג של סדרת מערכוני נונסנס בעלי קשר רופף עד לא קיים. חלקם מצחיקים, חלקם חכמים, חלקם לא זה ולא זה. איך ולמה זה תפס? תעלומה בעיני.
(ורשימת חיסול של יו לורי מעולה. זה אומנם ספר מתח קצת סטנדרטי מבחינת העלילה, אבל הוא פשוט קורע מצחוק)
טרי פראצ'ט הוא בליגה משלו. ושיחזור כבר לחיים.
פראצ'ט גאון, אבל בגלל הביקורת החברתית ולא בגלל שהוא מצחיק (לדעתי).
יאללה, רשימת חיסול נכנס לרשימה. כמו שהבנו מהביקורת לעיל, אין לי בעיה עם ספר מתח סטנדרטי:-)
אמור להיות לי אותו איפשהו בעברי, אם בא לך בפעם הבאה שאתה באיזור.
האמת? אני לא זוכרת ממנו כלום 🙂
אשמח
מאוד אהבתי את לבד על מאדים
וגם אני כמוך זוכר אותו היטב ועבור ארטמיס צריך להתאמץ.
אני דווקא הרגשתי את התפרים בארטמיס – אותו הסגנון אבל מאולץ
מארק וואטני חוזר! הפעם הוא אישה ועל הירח, אבל זה עדיין אותו מארק שאנחנו אוהבים.
אבל זו סתם קטנוניות
מה שבאמת עיצבן אותי בספר (וכשאני קורא את הביקורת שלך, אני תוהה אם זה אני או הספר)
שאני קראתי כמו פמפלט ליברטאני גיקי (והתעצבנתי – קראתי את זה סביב פרשת דאמור)
אז זו באמת גיבורה צעירה חזקה שאומרת את הדברים האלו
אבל זה סופר גבר ששם אותם בפיה.
לדוגמא:
על זנות
He hadn’t expected a woman to recommend hookers. Earthers tend to be uptight on that topic, and I’ve never understood why. It’s a service performed for a payment. What’s the big deal?
על צדק ושיטור
But we’re not savages here. You might not get deported to Earth, but you’ll definitely get your ass kicked. I assume some of those guys were the girl’s relatives
(יהרגו אותי הגיקים הליברטאנים וחיבתם לאנרכיית כל דאלים, התיכון לא הספיק להם?)
באתי בשביל המדע והגיקיות
התעצבנתי על הפשטנות החברתית
קצת טירחון
אבל אני אתן צ'אנס לספר נוסף, אם יהיה – מאוד אהבתי את מאדים
צודק, לכן אני חושב שזו לא באמת גיבורה נשית, אלא איך נשים צריכות להיות בפנטזיה שלו. היא רחוקה מלהיות דמות מפותחת ועגולה.
אני כנראה מסתובב מספיק עם גיקים כדי להדחיק את הטקסטים הליברטניים עם לוגיקה שלא הולכת צעד אחד קדימה ומתעלמת מהבעיות במציאות:-)
ארני – דמות עגולה היא בטוח לא. אבל לא גיבורה נשית? למה? וגם אם נניח שהיא הפנטזיה הנשית של וייר – אז מה? עדיף על פנטזיה נשית קלאסית של אשה חלשה, לא?
שתי האופציות גרועות.
היא גיבורה נשית, כי היא הפרוטגוניסט, אבל היא לא ייצוג נשי כמו שכתבת – כוח נשי. כי אין ממש נשים שמתנהגות כמוה, למעט בפנטזיה. היא אולי לא אשה חלשה (בפנטזיה קלאסית?) אבל היא לא יותר מדימוי שטוח של סופר הירו, מין טומב ריידר מהמשחק.
אולי עדיפה מישהי שמתנהגת כמו בנאדם, נניח הצוות הנשי באקספנס, או ב-broken earth ולא קריקטורה, אבל זו רק דעתי.
ספרות המדב"פ מלאה בגברים שלא מתנהגים כמו שאף גבר בעולם מתנהג – כאלה שילובים בין מייקל ג'ורדן, סופרמן ואינשטיין עם אבירות של ג'נטלמן בריטי מושלם.
אז אפשר לטעון שכמו שהם דמויות גרועות, גם ג'ז דמות גרועה – שזה סבבה. אבל אז אתה גם צריך לטעון שהם לא ייצוג גברי (גם סבבה), והבעיה בכלל עוברת לזה שגיבורי וגיבורות ספרי הרפתקאות הם לא ייצוג של המין האנושי, בלי קשר למגדר.
נכון. אבל אני לא אקרא להם כח נשי/גברי, אני אקרא להם ספרות סוג ב'
בעיקר מה שלא אהבתי הוא שכל הדמויות, לבד מהמאפיינים השטחיים שלהם, הם למעשה אותה דמות. הם מדברים אותו דבר, חושבים אותו דבר, מגיבים אותו דבר לסיטואציות. גם בלבד על מאדים היה את זה, אבל בגלל שרוב הספר היינו עם וואטני זה פחות הורגש מבחינתי. מאוד ניכרת ההערצה של וייר לדור הישן של המדע הבדיוני בתחום הזה, לאובר רציונליזציה של כל בני האדם.
מה שכן אהבתי הוא ההאדרה של המדע הקשה, כולל סצינת האקשן של הריתוך. קשה לומר שהבנתי את כל הפרטים הטכניים אבל הוא גורם לי להאמין שהוא כן מבין, וז מאוד יפה בעיני, בעיקר בזכות הבוסט שהוא נותן לדמות של אבא של ג'ז.
בספר הזה הבנתי, אנדי וויר כותב קווסטים (כמו המשחקי מחשב הנפלאים האלה מהניינטיז).
מאוד הייתי רוצה לשחק משחק שהוא יכתוב…
בלבד על המאדים זה עבד מעולה, כי ב90% מהזמן זה היה מארק וויטני לבד מול מאדים ותפוחי אדמה.והספר פשוט עבר לו מחידה לחידה כאשר התוצאה של כשלון בכל אחת מהחידות היא שהגיבור מת.
אז גם בארטמיס זה אותו מבנה, אבל כאן זה עבד לי פחות טוב, כי כאן העלילה מתקיימת בעיירה קטנה בה יש עוד אנשים חוץ מהגיבורה, והיא גם צריכה לתקשר איתם.
זה לא רק הקלישאתיות של הדמויות משנה (והן מאוד קלשיאתיות!), זה גם שכל הדיאלוגים איתם שם פשוט כדי שג'ז תוכל להשיג את החפץ הבא שהיא צריכה כדי לפתור את החידה הנוכחית.
עוד דבר שהפריע לי הוא שיש שם מבנה מאוד קבוע של "חידות" שג'ז צריכה לפתור. כל פעם מחדש בערך זה הולך ככה היא מקבלת משימה קשה, אומרת לעצמה (ולקורא) "זה ממש קשה, אין לי מושג איך לעשות את זה!", משם המסקנה המתבקשת היא "טוב אין ברירה, אני צריכה לחשוב על זה חזק", ואז חצי עמוד אחר כך "אוקיי מצאתי פתרון, זה יכול לעבוד". נכון שבסופו של דבר לא הכל עובד חלק ואז היא צריכה לאלתר במקום, ואלו באמת החלקים היותר מוצלחים…
יתכן שאותו פגם היה קיים גם בלבד על המאדים אבל שם הגיק שבי כל כך התלהב מההסברים ההנדסיים שאולי התעלמתי מזה… אבל בחוויה שלי מלבד על המאדים שם זכור לי שהאתגרים הטכניים תוארו יותר בפירוט לפני שהוצג הפתרון. מה שבודאי הרחיק קוראים אחרים, בשבילי היה אחד החלקים הכי חזקים בספר. וכאן פשוט מצפים שנאמין שיש כאן אתגר ממש קשה (אחר כך כשהיא מוצאת את הפתרון הוא כן מפורט ברמה הטכנית).
חוצמזה, כמו שכתבו מעלי, קצת יותר מדי בלטה לי העובדה שאנדי וויר מממש בארטמיס את כל הפנטזיות הליברטריאניות שלו. אז אני לא חושב שענישה של פדופילים זה משהו שצריך להתנהל בצורה וולונטרית על ידי אזרחים שמכסחים את הצורה למי שחרג יותר מדי מהגבול הסביר של גיל ההסכמה. וכשהרעיונות האלה עולים כמה פעמים לאורך הספר הם גורמים לי לאהוב אותו פחות.
בסופו של דבר זה היה ספר כיפי, קראתי אותו מהר, ונהנתי.
אבל לא יצאתי ממנו עם תחושת ה"וואו" שיצאתי מלבד על המאדים, ולדעתי הוא משמעותית פחות טוב ממנו. ואני לא חושב שזה רק בגלל אפקט הראשוניות של הספר הקודם, אלא גם בגלל שוויר טוב מאוד בלכתוב עלילת קווסט, בכתיבה זורמת ומשעשעת. אבל הוא פחות טוב בלכתוב אינטרקציה בין אנשים.
נו, הנודניקים בספריה עדיין "קולטים במערכת" את הספר, אז טרם קראתי. אבל מהתגובות אני חושבת לנסות את הספר של יו לורי השבוע.
מילה על הקוטב הדרומי – אחת הסיבות שהוא לא מיושב היא כי יש אמנה בינלאומית כבר כ-60 שנה נגד יישוב הקוטב או הלאמתו. האמנה מייעדת את כל היבשת האנטארקטית כאזור מחקר ושמירת טבע בינלאומי. מה היה לפני כן? בעיקר חוסר עניין וחוסר נגישות, וגם כדאיות כלכלית. בל נשכח שגם אזור דומה והרבה יותר קרוב לאירופה/ארה"ב כמו גרינלנד נותר עד ימינו לא ממש מיושב: יש שם פחות מ-60 אלף תושבים (בערך כמו גבעתיים) בשטח של כמעט ארגנטינה, וגם זה הודות לתמיכה כלכלית נכבדת מאוד מדנמרק. אנשים לא בדיוק נוהרים לחיים של קור אימים, דובי קוטב רצחניים (טוב, זה אין בקוטב הדרומי), ו-3 חודשים של חושך מוחלט.
תודה על ההסבר:-) גורם לתהות אם הם ינהרו לחיים על הירח או מאדים בתנאים הרבה יותר גרועים.
קראתי את "ארטמיס" לא מזמן, וממש נהניתי ממנו. אבל בסדר – נהניתי גם מ"לבד על מאדים".
כאן העלילה היא אמנם דומה בכל מיני דברים, אבל שונה מעצם העובדה שזו בגדול הרפתקת פשע (או caper, כמו שנאמר ע"י הדמויות באיזשהו שלב). זה מגניב.
לגבי הליברטריאניות, גם אני שמתי לב לזה; משהו שיצא מוצלח מבחינתי הוא שלא הרבה לפני כן קראתי את The Moon is a Harsh Mistress של היינליין, שהוא *ממש* פנטזיה ליברטריאנית, ואין לי ספק שהיתה לו השפעה על וויר (גם אם הוא לא מציין את זה במפורש כהשפעה שלו בראיון הקטן שיש איתו בסוף גרסת הספר שלי). אבל בניגוד להיינליין, אצל וויר ברור שמדובר על מצב זמני שנובע מעצם קיומה של המושבה כמושבת-סְפָר; המושלת אפילו מדברת על זה במפורש באיזשהו שלב לקראת הסוף, שהשלב שבו הם נמצאים הוא שלב זמני בהתפתחות הכלכלית של חברות, ושאחריו יבואו יותר פיתוח ורגולציה ומסים וכו', כי ככה חברות מתפתחות. כלומר, זה לא מוצג כמשהו שיכול לשרוד לנצח כפי שהוא. ובראיון ההוא בסוף הספר גם שאלו במפורש את וויר אם הוא היה רוצה לחיות בארטמיס של הספר, והוא ענה במפורש שלא, כי זו חברת-סְפָר והוא לא מתאים לחברה כזו.
אז בעיניי זה יותר כמו סיפור על המערב הפרוע[*] מאשר על אוטופיה.
(וכן, ג'אז היא קצת כמו הקאובויים מהסרטים של סרג'יו לאונה, היא עושה דברים רעים אבל בסופו של דבר הכוונות שלה טובות, והיא מצליחה להתחמק מדברים שהיא לא הייתה אמורה להתחמק מהם, גם אם בדרך היא סופגת כמה מכות.)
[*] כן, אני יודעת שהמערב הפרוע ההיסטורי היה מקום מורכב יותר מאשר ההצגה הפופולרית שלו במדיה, אבל אני מדברת בדיוק על התפישה הפופולרית כי היא מה שרלוונטי כאן.
אהבתי את התיאורים של העולם של מאדים ואת החברה על הירח. לא מבינה מה הטעם בפירוט הדקדקני והטרחני של הלחמות, חלודה ושאר אלומיניום חרטטני שאולי היו מעניינות אותי אם הייתי בקורס ריתוך למתחילים. אין לזה שום ערך ספרותי. יש כמות מסויימת של מידע חדש לי שאני פוגשת בספרות ואז הולכת ללמוד ולהעמיק. וייר מגזים וסצנות שלמות פשוט משעממות. יש מגמה של פירוט יתר בספרות בדיונית (שחקן מספר 1, דימון וכו') זה יוצר רשימות מכולת במקום בניית עלילה ודמויות. מעיד בעיני על חוסר כישרון ספרותי. וכן, הגיבורה שלו היא גבר בתחפושת של אישה ועם זה אין לי שום בעיה.