מועדון הקריאה מפגש 33: ריבוני (Autonomous) – אנלי ניוביץ

[המפגש האחרון של מועדון הקריאה במתכונתו הנוכחית! 33 זה מספר המזל שלי, אז יצא יפה. פרטים על המתכונת החדשה יעלו בקרוב.

בביקורת הנוכית אין ספויילרים בפוסט עצמו, אבל יש ספויילרים חופשי בתגובות. ראו הוזהרתם!]

"לכל הרובוטים שמפקפקים בתיכנותם:"

בליגת הכדורסל של ה-NBA מתבצעים טריידים בין בני אדם על בסיס יומיומי. קבוצה שולחת שחקן לקבוצה אחרת, מרחק אלפי קילומטרים, בלי לשאול אותו.

מדי פעם השחקנים מתלוננים. הם מספרים סיפורים שוברי לב שמקבלים כותרות בעיתון.  אבל זה טרם גרם לשחקן לעבור מה-NBA לליגה עם חוקי העברות שונים. השחקנים מקבלים את הדין, כי "זה העולם, אין נאמנות בעסקים".

העולם מלא בדוגמאות של אנשים שנותנים למערכת לגנוב להם שליטה על החיים. דוגמאות שוברות לב: עובדים זרים בקטאר שמכניסים עצמם לעבדות. או דוגמאות יומיות: דוקטורנטים שמשתעבדים למערכת האקדמאית.

אבל בכוונה בחרתי במולטי-מליונרים, בענף הספורט אולי הכי אינדיוודואליסטי. זה מראה שאפילו האנשים עם האופי הכי חזק, ואינסוף אופציות פתוחות, בוחרים להישאר (סוג של) עבדים מבחירה.

אוטונומי הוא לא ספר על עצמאות וחופש, אלא  בליל אדיר של רעיונות מכל מיני תחומים. זה ספר מהסוג שמשאיר את כותב הביקורת מיואש. עוד לפני הכתיבה ידעתי שלא אוכל לכסות 10% מהמחשבות שהספר העלה בי.

כל הרעיונות האלה עטופים בכתיבה מצויינת ועלילה שמחזיקה אותם יחד.

זה אחד מספרי הסייברפאנק – או בעצם הביופאנק – הכי טובים שקראתי. אותה הליגה של וויליאם גיבסון וניל סטיבנסון.

אל תבלבלו: זה לא ספר למי שאוהב מד"ב רך של הרפתקאות. זה ספר למי שפה בשביל הרעיונות, העתידנות, הדיון והפילוסופיה. אם זה כוס התה שלכם, אל תפספסו.

ג'ק היא פירטית מזדקנת. היא מייצרת, תוך כדי הפרת זכויות יוצרים, תרופות יקרות, ומוכרת לעניים חולים.

היא התחילה באוניברסיטה יחד עם קבוצת אנרכיסטים שניסו לתקן את העולם. מאז הם התבגרו, ויתרו על הערכים שלהם בשביל ארוחה טובה, והצטרכו לחברות מסחריות או אחד הארגונים הממוסדים בעולם.

רק ג'ק לא ממש השתנתה. יש אנשים שלא נועדו להיות חלק ממערכת.

אז לא. ג'ק כבר לא צעירה אידיאליסטית שרוצה לשנות את העולם. היא יותר אדם מבוגר שהתרגל להרוויח לחמו בדרך מסוימת. זה מאוחר מדי בשבילה להשתנות.

יום אחד ג'ק "מפשלת", ועושה עותק פירטי לתרופה עם תופעות לוואי חמורות. האשמה היא לא ג'ק, אלא של חברת התרופות, שהסתירה תופעות לוואי מהציבור וזייפה תוצאות. אבל חברת התרופות מפילה את האשמה המלאה על הפיראטים, וג'ק מוצאת עצמה נרדפת.

העתיד של אוטונומוס הוא תקופה בה מדינת-הלאום הוחלפה במדינת הקואופרטיב. הכל הופך לרכוש, ובעיקר רעיונות. שכבת האריסטוקטיה, שפעם הייתה מורכבת מאנשים בעלי זכויות, מורכבת בעיקר מחברות מסחריות. הרי גם ככה מבחינת החוק, חברה מסחרית נחשבת "אדם" (Juridical person, תקראו על זה).

מי שרודף את ג'ק הם צמד של אדם וביובוט (רובוט ביולוגי, שילוב ביולוגיה-מכונה). האדם הוא שמרן קלאסי, ששומר בלי נקיפות מצפון על ערכי העולם המדויקים שהיו בתקופה בו הוא נולד. הרובוט הוא אוכף חוק מרושע קלאסי. מבחינת הרובוט, דמו של כל פושע בראשו. אפשר להצדיק כל סוג אלימות כל עוד יש נימוק כלשהו.

יחד עם ג'ק יש גם "רובוט", רק שהרובוט של ג'ק הוא בעצם אדם. בעולם של אוטונומוס, כמו שחברה מסחרית יכולה להיות מוכרת בתור אדם, גם יש בני אדם שיכולים להיות מוכרים משפטית בתור רובוטים. זה הכל עבדות מודרנית עטופה יפה בז'רגון עדין כדי לגרום לה להיראות פרוגרסיבית.

טכנולוגית אוטונומוס מתעסק בעירבוב של האקינג מחשבים קלאסי, יחד עם הנדסה ביולוגית מודרנית. הרבה מהספר מתעסק בגירסת האקרספייס של ביולוגיה. זה לא מאד מד"ב. בזמן כתיבת הביקורת הזאת יושב לידי אדם שחולם להקים "אגף ביולוגיה" בהאקרספייס, ולהזריק לעצמו תרופות מקוריות שהוא הינדס בעצמו.

אני מנסה לחשוב על האנשים שקראו את ספרי הסייברספייס של שנות ה-80 וה-90. זה היה נראה להם הגיוני? אפשרי? הרי מול הטכנולוגיה של פעם, הספרים האלה היו הזייה מוחלטת. ב-2018 אוטונומוס מרגיש "אמיתי". הספר מתרחש 200 שנה בעתיד, אבל לא אופתע אם זה יהיה מצב העולם עוד 20 שנה.

הרבה יותר קל לכתוב סייברפאנק אמין כיום.

קשה לאמר מה הנושא העיקרי של Autonomous. הוא בליל רעיונות מבריק. בעיני הוא נקרא כמו מניפסט נגד מערכת הפטנטים ושלטון הקואופרטיבים, אבל שם הספר מרמז שהוא בכלל עוסק בריבוניות. שלטון האדם (או המכונה) על עצמו. בעיניים אחרות, יהיה לו נושא עיקרי אחר.

לפעמים אני מרגיש לא נוח, כאילו אני לא חובב מד"ב אמיתי. יש ספרים מלאי רעיונות שכולם מתלהבים מהם, ואני מוצא עצמי סוחב בכוח עמוד אחרי עמוד. הנושאים הבולטים בספרים הבולטים כיום הם מיניות ו-social inclusion, שלמרות החשיבות, הם פשוט לא הנושאים בהם אני הוגה באופן יומיומי.

ואז מגיע Autonomous, והוא כל כך מודרני ואני כל כך אוהב אותו. ספר ביופאנק נהדר, אולי הכי טוב (או היחיד שטוב) שקראתי אי פעם בז'אנר הדי מודרני הזה.

אזהרה יחידה: Autonomous הוא לא מותחן סוחף. זה לא ספר שדף רודף דף, ונשארים ערים עד הבוקר לסיים אותו. מצד שני, זה גם לא ספר איטי שצריך "לסבול" בשבילו. Autonomous נמצא מבחינתי על התפר המדויק בין עלילה לרעיונות. בין עניין בסיפור לבין אווירה.

מתאים לאנשי הרעיונות שרוצים גם סיפור טוב. לא מתאים למי שקורא מד"ב רק בשביל ההרפתקאות והאקשן.

[ריבוני (Autonomous) – אנלי ניוביץ. 303 עמודים, 2017]