המדף הז'אנרי: Children of Time – אדריאן צ'ייקובסקי

זאת הולכת להיות ביקורת קצרה ומוזרה. עיקרה הוא המלצה ע"י מיופיי כוח. רוצה לאמר, אישית לא התחברתי לילדי הזמן, אם כי גם לא סבלתי. בעיקר נשארתי אדיש לספר.

אבל מגוון הקולות של חברים שהתאהבו בו עד מוות כה גדול, עד שזאת נחשבת המלצה בפני עצמה. מצב דומה, אגב, שקרה עם בעיית שלושת הגופים.

הרעיון של לקחת מינים פרימיטיביים ולהעניק להם אינטיליגנציה של בני אדם הוא רעיון מד"ב ישן, עם שורשים אצל ה ג' וולס במאה ה-19.

אין לי מושג אם יש לו בסיס מדעי, אבל בטח יש אנשים שמנסים לעבוד על זה, וזה משהו מסקרן לבדוק.

עקרונית, מדובר ברעיון מקסים. כלבים, חתולים או דולפינים עם תבונה אנושית יכול להיות הדבר הכי מסקרן ומעניין בעולם לתקשר איתו. ילדי הזמן מביא את הרעיון הזה לחיות אקזוטיות יותר –  עכבישים – וזה, סליחה על הגזענות נגד חרקים – אייייייייכס.

וזה לא שיש לי בעיה עקרונית עם עכבישים, כן? ספיידרמן הוא גיבור העל השכונתי האהוב עלי.

אם נתעלם מאלמנט החרקים, Children of Time הוא אופרת מד"ב מושלמת. הוא מתרחש לאורך אלפי שנים, יש בו התמקדות שווה בעלילה אפית וברעיונות מדעיים. הוא מזכיר ספר מד"ב של פעם, רק עם לבוש מודרני.

אבל כאמור, לא התחברתי אליו יותר מדי. אפילו לא קיבלתי ממנו רעיונות או השראה מחשבתית. רק שכולם חוץ ממני כן, אז כדאי לכם כנראה לנסות, אם אופרות חלל זה הקטע שלכם.

[5 העמודים הראשונים בספר:]

בני האנוש התקדמו עד כדי כך שהם מרגישים שהם יכולים לייצר בני אנוש חדשים. פרוייקט שאפתני לוקח כוכב דמוי ארץ, ומפיל עליו איזה סופר חיידק שאמור לגרום לייצורים שם לפתח תודעה תבונית תוך מספר קצת של כמה מאות דורות.

[כמה אלפי שנים אחרי זה, ובערך עמוד אחרי זה בספר:]

האנושות כל כך התקדמה שהיא הרסה את עצמה לגמרי. התרבות התמוטטה, ורוב הידע האנושי המתקדם נשכח. ספינת חלל של שרידי האנושות משוטטת לה במרחבים, ומחפשת בית חדש להמשיך בו את המין שלנו.

נחשו לאיזה כוכב הם מגיעים?

העמודים הראשונים של ילדי הזמן מראה שהוא הספר הכי אפי שיכול להיות. תוך נשימה אחת הוא בורא מין חדש של ייצורים תבוניתיים, מתעסק בהנדסת גנים, מסעות חלל, סוף האנושות ומדענים מטורפים. באמת, יותר אפי מזה אי אפשר להיות.

מפה הדברים ממשיכים בצורה שלא משעממת לרגע. הספר מחליף בין נקודת המבט של המין התבוני שהתפתח על הכוכב (עכבישים!), לבין פליטי המין האנושי, שירדו לרמת הטכנולוגיה הברברית של תחילת המאה ה-21.

הבטחתי ביקורת קצרה ומוזרה, והנה הגיע הזמן לקיים. לא השתעממתי, אך גם לא נסערתי מילדי הזמן. הוא מקורי ועמוק, אך עם זאת אין לי שום דבר חכם לאמר עליו.

למעשה, יש לי בדיוק שני דברים חכמים לאמר על הספר:

האחד הוא שיש שם את כל האלמנטים הנכונים למד"ב מבריק. אז למרות שהם לא התחברו לי נכון בסיפור הזה, זה לא ימנע ממנו מלבדוק ספרים אחרים של הסופר.

השני הוא, כפי שכבר אמרתי, שכל מי שהוא לא אני עף על הספר. הוא אפילו זכה בפרס ארתור סי קלארק היוקרתי! אז אולי שווה לכם להתעלם מכותב ביקורת משועמם זה ולנסות אותו בעצמכם בכל אופן?

[Children of Time – אדריאן צ'ייקובסקי. 600 עמודים, 2015]