המדף הז'אנרי: Iron Gold – פירס בראון (סדרת Red Rising, ספר 4)

לפעמים פשוט חייבים לשאול: מי לכל הרוחות צריך את זה?

מי צריך את שרק 4, או סיוט ברחוב אלם 8? למה יש תשעה סרטי אסקימו לימון והאם לא היה עדיף להפסיק אחרי אמריקן פאי הראשון?

כי כשראיתי שיצא ספר רביעי בסדרת Red Rising (ביקורת ספרים ראשון, שני, שלישי), ניסיתי להבין, מי חשב שטוב להרחיב את הסדרה מעבר לטרילוגיה? אה?

אבל מסתבר שחשבו. Iron Gold היה הצלחה מסחררת. הוא נכנס ישר למקום השלישי ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, וסיים במקום השני בבחירת הקוראים של Goodreads לספר המד"ב הכי טוב ב-2018.

האמת היא שלא תיכננתי לקרוא את הספר הזה. למרות שמאד (מאד) אהבתי את הספר הראשון בסדרה, השני היה כבר פחות טוב, והשלישי ממש חזרה על החומר (עם עשרה אחוזים מדהימים בסוף. מה ששלו, שלו).

אבל עם כל הפופולריות הזאת, ועם זה שבסופו של דבר חיבבתי את הטרילוגיה הראשונה, אי אפשר היה להתעלם מהספר. אז נטלתי אותו ליד, ואחרי 596 עמודים אני יכול לדווח שהוא בסדר. כאילו, בסדר.

לא ספר מדהים, לא ספר גרוע. לא סבלתי לקרוא אותו, וגם לא נורא נהניתי. הוא משנה כיוון ודמויות משלושת הספרים הקודמים, וזה כבר מבורך. אבל הוא לא משנה מספיק, כדי לרגש או לחדש לי.

עשר שנים עברו מהספר הקודם, ואם היה נדמה לנו שהעולם האלים, מטורף, גזעני ואכזרי של Rising Red נכנס לדרך רגועה, אז מוהאהאהא, לא.

בגדול, אנשי הגלקסיה גילו שכמו אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית, זה שהגזענות החוקית בוטלה, לא אומר שהגזענות המעשית בוטלה. וזה שהם הביסו את הצד השני בקרב, לא אומר שהצד השני ויתר.

אז בגדול, המלחמה ממשיכה והגזענות ממשיכה רק בצורות שונות. מי שפורח במלחמה הוא כמובן דארו, The Ripper, הגיבור של שלושת הספרים הראשונים.

רק שלכולם נמאס מדארו. לתושבי הגלקסיה, לחברים שלו, לקוראים ונדמה לי שאפילו לסופר עצמו. דארו הוא אחלה דמות בגיל 18: צעיר, אנרגטי ומלא אידיאליים. בגיל 33 זה יותר בקטע של "אויש נו, תתבגר כבר".

הספר לא זונח את דארו, וחלקו מסופר דרך נקודת המבט שלו. אבל ברוך השם, פירס בראון מוסיף 3 נקודות מבט חדשות ומרכזיות יותר. אלו שלוש דמויות שמגיעות מהשוליים של החברה לשם שינוי. נערה אדומה מהמכרות, רב גנבים מפורסם, ונער זהוב צעיר, שירד למחתרת בעקבות המלחמה.

עם כל ארבעת הדמויות האלה, מספר פירס בראון ארבעה סיפורים שונים. העיקרי שבהם מערב את הנערה והגנב. זה סיפור שוד פשע סטייל אושן 11, והוא נחמד מאד. פירס בראון יודע לבנות סיפורים ויודע לספר אותם.

שני הסיפורים האחרים קצת יותר מזכירים את הטרילוגיה הראשונה. הם מערבים המון פאתוס ומלחמה. זה ממש more of the same.

למרות שנקודת המבט פוצלה לארבעה חלקים, ולמרות שהסיפור הוא כבר לא "רק" ספר מלחמה (אלא עכשיו גם ספר שוד וגם ספר מלחמה), Iron Gold בסופו של דבר מזכיר את הספרים הקודמים. אני בטוח שהמעריצים המושבעים של הספר ממש התלהבו מהשינויים האלה, אבל אני קצת פחות מתבלבל.

זה עדיין ספר של מיתולוגיה יוונית-רומית בחלל. עדיין ספר עם אקשן לא הגיוני ואכזריות חסרת גבולות. פירס בראון הוא עדיין כותב המד"ב הכי אינטנסיבי שיש, והוא מצליח ללכת באיזון מדהים על הקו העדין בין גיחוך לבין הגיון.

אם קראתם את הטרילוגיה הראשונה, ומתחשק לכם עוד קצת זמן עם אותו העולם, תקחו את Iron Gold. אבל אם נמאס לכם מצורת הכתיבה הזאת אחרי שלושה ספרים, כדאי שתדעו ש-Iron Gold הוא לא משהו שונה לגמרי. הוא רק משהו קצת שונה. מספיק שונה כדי להיות לא משעמם, אבל לא מספיק שונה כדי מרענן.

[Iron Gold – פירס בראון, 601 עמודים, 2018]