הבאזאר

בגבול בין גרמניה לפולין, מהצד הפולני, יש באזאר.

[ברור לי שהייתה צריך לבוא פה צילום של הבאזאר! אבל התמונה שצילמתי שם די מעפנה. אז-זה-מה-יש]

או לפחות קוראים לו כך בפולנית. אבל מעשית הוא שוק. ענק. אחד מהגדולים שראיתי מעודי. והלקוחות בו כולם גרמנים. הם באים לשם במשפחות, פונים בגרמנית אל הסוחרים הפולנים, דורשים המון ומתפשרים מעט. אחרי זה הם מתפלאים למה לא אוהבים אותם בעיירות שקרובות לגבול. מוכרים שם ה-כ-ל, ובזול. יחד עם המון סיגריות ואלכוהול, שסטודנטים גרמנים אוהבים לעבור בשבילם את הגבול ולהצטייד באספקה שנתית. רכשתי כמה ממתקים פולניים, שתיתי קפה במסעדה עם אוכל מפתה, קיבלתי סמס זועם מזושה על כך שאני מגיע לפולין ולא נותן התראה של לפחות 48 שעות – ואז המשכתי הלאה במסלול.

יום קודם רכבתי 72 קילומטר מברלין לגבול הפולני. אז בפולין החלטתי להיות רגוע יותר: לדווש מכניסת גבול אחת, בקסטצ'ן (Kostrzyn), לשניה שבפרנקפורט אם אודר. 35 קילומטר לאורך נהר האודר המרשים. התייעצתי עם כמה פולנים בנקודת ההתחלה, והם היו בדעה אחידה: תחזור לגרמניה, ותרכב ליד האודר שם. השיחה איתם הייתה מצחיקה: אני דיברתי בפולנית. הם ענו בגרמנית. בגרמניה כולם עונים לי באנגלית. בפולין, הם משיבים בגרמנית – ומתעלמים נמרצות מכך שגרמנית אינה שפת אימי. התעלמתי מהעצה שלהם בעקשנות – והתחלתי לרכב.

[הוא נראה יותר מרשים במציאות. בזמנו לא חשבתי שאכתוב פוסט על הבאזאר, אז לא חיפשתי את הזוויות הטובות שלו]

אחרי כמה קילומטר גיליתי שנהר האודר הציף את פולין. או יותר מדויק: את שביל האופניים המסומן בצד הפולני. לא הייתה לי מפה – אז אילתרתי לפי הכיוון. רכבתי שעתיים וחצי, דרך כל מיני כפרים סוציומטיים עם אנשים שממש, אבל ממש ממש ממש, לא רצו לתקשר איתי. בשום שפה. אחרי שעתיים וחצי, ושלושים קילומטר בערך, מצאתי מפה. היא בישרה לי שלא רכבתי לאורך הנהר – אלא התרחקתי ממנו כמה שאפשר. לתוך המדינה. נאלצתי לרכב בחזרה. הכפרים היו אפילו יותר משעממים בפעם השניה שראיתי אותם.

שבתי לקסטצ'ן. אכלתי ארוחת צהריים במסעדת פועלים קטנה. הסתובבתי קצת, כמו תייר, ולקחתי רכבת חזרה הבייתה. בדיעבד? היום הראשון של הטיול היה הרבה יותר מסעיר. לא ברור למה אני לא כותב עליו.