ביקורת מד"ב: Chain-Gang All-Stars – ננה קוואמה אדג'יי-ברנייה

המנהג באתר לאיית שמות סופרים בעברית התנקם בי הפעם. יכול להיות שאת שם הסופר "Nana Kwame Adjei-Brenyah", מאייתים אכן "ננה קוואמה אדג'יי-ברנייה" כמו בכותרת, אבל יש מצב לא רע שהאיות הוא גם משהו אחר לגמרי.

ננה קוואמה אדג'יי-ברנייה (מעכשיו "ננה") הוא אמריקאי בן למהגרים מגאנה. הוא התפרסם ככותב סיפורים מד"ב דיסטופיים שמתרחשים בעתיד הקרוב, עם התמקדות בקהילה האמריקאית השחורה. ב-2018 בחר בו ארגון הספרים הלאומי האמריקאי כאחד מחמשת הסופרים הטובים ביותר מתחת לגיל 35.  Chain-Gang All-Stars היה מועמד לשלל פרסים, והניו יורק טיימס בחר בו כאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר ב-2023, שזה וואחד וואו.

Chain-Gang All-Stars (מעכשיו, CGAS) שייך לז'אנר משחקי הריאליטי הקטלניים. כמו "משחקי רעב" וכמו "משחקי הדיונון". זה ז'אנר מאד אלים מלכתחילה, אבל אפילו בתוכו CGAS בולט באלימות, האכזריות והבוטות המחוספסת שלו. הוא משלב את השואו של WWF ואיגרוף מודרני יחד עם הפטאליות של הז'אנר.

CGAS תוכנן במקור בתור סיפור קצר, אבל הורחב לספר כשהעלילה הסתעפה. מאד אהבתי אותו בהתחלה, הוא מרגיש כמעט כמו ניסוי בכתיבה יחד עם מסר חזק נגד מערכת הענישה המודרנית, והמדיה צמאת הדם. אבל ככל שהוא התקדם התעייפתי ממנו יותר. העלילה – פשטנית מדי לספר ארוך. הכתיבה המחוספסת, מגניבה לכמה עשרות עמודים אבל אז מרגישה מאולצת. גם המסר, שנראה חזק בהתחלה, מרגיש פתאום פשטני. מה האלטרנטיבה שהסופר מציע בדיוק? תעלומה.

אני הולך לתת פה המלצה יוצאת דופן והיא: תקראו רק חלק מהספר. באמת. הוא מאד מיוחד ושווה לקרוא את ההתחלה שלו. בטח אם אתם חובבי מד"ב, ובטח אם אתם חובבי אלגוריות מודרניות אמריקאיות על חוסר צדק. ואם אחרי קצת יתחשק לכם עוד – תסיימו. ואם לא? אז לא הפסדתם כלום. את העיקר שיש לספר לתת מקבלים כבר אחרי 30 עמודים.

לורטה Thurwar וחמארה "Hurricane Staxxx" סטאקר הן שתי לוחמות שחורות בתוכנית CAPE. זוהי תוכנית שמעמידה בפני אסירי עולם את ההצעה הבאה. תילחמו בקרבות גלדיאוטרים עד מוות במשך 3 שנים. אם אחרי 3 שנים אתם עדיין חיים – קיבלתם חנינה.

כבר בנקודה הזאת הסיפור מאבד אמינות. כאילו, מה 3 שנים? כמה לוחמים בהיסטוריה לא הפסידו קרבות במהלך 3 השנים הראשונות שלהם? אפס לדעתי. או אולי אחד, אולי.

ננה, הסופר, בנה דיל גרוע בצורה קיצונית כדי להדגיש כמה אסירים סובלים במערכת הכליאה המודרנית. כל כך סובלים שהם מוכנים לדיל חסר הגיון. אבל האמת היא שהדיל הזה הוא צורת התאבדות אכזרית במיוחד. אפילו לאסירי עולם יש בטח אופציות טובות יותר למוות.

שתי הלוחמות שלנו הן מהכוכבות הגדולות ביותר שהיה לספורט בהיסטוריה. יש להן כינויים כמו לתיכוניסטים מלאי רעל בטוויטר, והוא מגיע משולב עם שואו שלם ויכולות הריגה משוכללות.

פוס! פוס! שוב לא הבנתי. מתי שתי האסירות, שמוחזקות בתנאים לא נוחים, מוצאות זמן לשמור על כושר של ספורטאי NBA מודרני? אתם יודעים כמה צוות והשקעה צריך לזה? ואיך הן הצליחו לבנות לעצמן מיתוג כל כך מוצלח? מה הולך פה?! אוקי, לסספנד לסספנד.

אז הלוחמות נלחמות בקרבות מאד אכזריים יחד עם אסירים אחרים. בחוץ יש אנשים שמתים על זה כמו ילדים מתלהבים, בלי להבין שחיי אדם אמיתיים נמצאים על הכף. מולם נמצאים אחרים, בואו נקרא להם "סמולנים יפי נפש", שאומרים "רגע! זה לא יפה! צריך להפסיק את זה!". יש כמובן גם דרמה בין הלוחמות וכל מיני דמויות נוספות, אבל בואו נגיד שזה אחד מהספרים שיותר נועד להעביר אווירה ורעיון מאשר עלילה מסועפת.

ננה ידוע בתור מי שכותב על האפליה, הגזענות והאלימות של שחורים בארה"ב, ואני חייב להודות שבגלל שאני לא מחובר כל כך לתרבות האמריקאית כיום, יש מצב שהרבה מזה עובר לי מעל הראש. אוקי, שתי הדמויות הראשיות הן נשים שחורות, אבל האם כל הלוחמים, או רובם, שחורים? לא הבנתי וגם לא התעמקתי בזה. אני נוטה לדלג על תיאורי מראה של דמויות משנה. האם הם מדברים בצורה שמאפיינת אסירים שחורים? או שזה דיבור מחוספס של אסירים? או בכלל עגה עתידנית שהסופר המציא? אלו ניואנסים שקטונתי מלדעת.

יש פה הרבה קוראות שמאד בקיאות בתרבות האמריקאיות, ממש חיות אותה, והן בטח יקבלו את הספר אחרת. אני מעריך שהשבחים שהניו יורק טיימס העניק לו נובעים בגלל הקשר תרבותי, ולא הקשר ספרותי.

עם זאת, יש דברים שפשוט מרגישים לי פשטניים. הכתיבה של ננה מלאות פסקאות עם הצהרות שבאות באמצע שום מקום. הנה דוגמא לפיסקה כזאת:

"היו שתי דרכים לחשוב על זה.
יכולתם להאמין שיש אנשים טובים ויש אנשים רעים ושהטובים ראוים לתהילה ושהרעים ראוים לעונש.
או, יכולתם להאמין שלאף אחד לא מגיע להיענש, אבל שענישה היא הרע במיעוטו. הקרבה בלתי נמנעת שמשרתת את טובת הכלל.."

טוב, יש עוד המון דברים לחשוב על מערכת הצדק שלנו ומערכת הענישה מלבד שתי הדוגמאות האלה. למעשה, אני מקווה שלרוב האנשים יש תפיסה הרבה יותר מורכבת של העולם מזה.

לא הייתי קורא עוד ספר כמו CGAS. הפסקאות המוזרות שלו (כמו שאתם יכולים לראות למעלה) והכתיבה היא ניסוי מעניין שאני שמח לחוות פעם אחת אבל זה מספיק. אבל אני כן שמח שקראתי אותו, כי אין שום דבר כמוהו, וכי עם כל הביקורת, יש בו אקשן מעולה וכמה סצינות פנטסטיות, כולל סצינת הפתיחה, שמחזיקות אתכן צמודים לכסא.

[Chain-Gang All-Stars – ננה קוואמה אדג'יי-ברנייה, 367 עמודים, 2023]