ספרי עיון 2024: The Anthropocene Reviewed – ג'ון גרין

[חלק מפרויקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2024. מקום שלישי]

בשבוע הראשון של המלחמה, חסמתי את נאסים טאלב בטוויטר. זה היה אישית צעד דרמטי.

בשנים 2017 עד 2022 היה טאלב הוגה הדעות האהוב עלי.  כתבתי ביקורות מהללות על שלושה ספרים שלו (א', ב', ג'). ציטטתי אותו, בלי להגזים, מאות פעמים. הושפעתי מהראיונות שלו. קיבלתי השראה מסגנון חייו, ומוטיבציה מהתשוקה שלו לידע, קריאה וחשיבה.

טאלב של הספרים הוא אינטלקטואל נלהב ומקורי אם כי נרגן. הוא שונא את כל מי שהוא תופס כמתיימר. הוא מתלהם אבל בצורה חביבה. הוא דוגל בחיים של קריאה, חשיבה, עומק, שיחות, ויכוחים וחברויות עמוקות.  טאלב של הספרים הוא אדם שבז למי שחי במדיה חברתית.

אבל טאלב של הטוויטר הוא ילד בטנטרום. כולם "אדיוטים!", הכל "מטומטם!" והוא היחיד שמבין הכל. הוא תוקף, קוצף, שוצף, חוזר על עצמו שוב ושוב – ומה שבספרים עם עריכה נראה כמו חשיבה מקורית חדה בטוויטר נראה כמו נודניק מאוס עם רעיון לא אפוי.

כשהתחילה המלחמה בעזה טאלב השוויץ, באמת השוויץ, בכך שהוא טס ללבנון כדי לשים עצמו בלב הסכנה. זה היה כמעט שנה לפני שלבנון הפכה למסוכנת. טאלב הפך למבקר תוקפני ששונא את ישראל בלב שלם. גם לי יש ביקורת על המדינה, הממשלה, הצבא והמלחמה, באמת, יש לי. אבל יש ביקורת ויש טנטרום.

אני נותן לטאלב של הטוויטר 1.5 כוכבים מתוך חמש.
אני נותן לטאלב של הספרים 5 כוכבים מתוך חמש, ועוד מתכוון לקרוא את הספר האחרון שלו.
———————————

את החור האינטלקטואלי שמילאה הפרידה מטאלב קיוויתי שימלא ג'ון גרין.

גרין הוא אחד מסופרי הנוער הגדולים של המאה הנוכחית. ספרו "אשמת הכוכבים" מ-2012, הוא אחד הנמכרים בהיסטוריה עם 23 מליון עותקים. ב-2021 הוציא גרין ספר ספר עיון למבוגרים, The Anthropocene Reviewed. ספר שהוא אוסף מאמרים על שלל נושאים מכל גווני העניין של האנושות.

ה-Anthropocene הוא השם הלא רשמי שמקבל העידן הנוכחי בהיסטוריה של כדור הארץ (כמו עידן הקרח). זהו העידן של בני האנוש.

בספרו גרין לוקח אלמנטים אקראיים למדי של העידן הנוכחי, מנתח אותם ונותן לכל אחד ציון בין 1 ל-5 כוכבים. כמו הציונים שנותנים כיום למסעדות, סרטים או רופאים. או בעצם, כמו הציונים שאני נתתי למעלה לנאסים טאלב.

כמו הספרים של טאלב, גם The Anthropocene Reviewed של ג'ון גרין הוא ערב רב, בליל, של נושאים. לכתוב עליו ביקורת? אי אפשר. הוא אוסף של נושאים לא קשורים.

רק שאם טאלב הוא אינטלקטואל מדעים מדויקים עצבני שחושב שהוא הכי חכם בעולם, אז ג'ון גרין הוא אינטלקטואל מדעי הרוח רגיש שחושב שהוא האיש כי עצוב בעולם. בעוד שטאלב מאבחן את העולם, ג'ון גרין מאבחן את נפש האנוש והחברה האנושית. באחד הספרים שלו טאלב מבזבז פרק שלם בלהסביר למה הוא אוהב שירה. ג'ון גרין אוהב שירה ואין שום דבר להסביר פה. אבל כשמדברים על כדורגל הוא חש צורך להצדיק זאת בעזרת ציטוט, לכאורה, של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, "מכל הדברים הלא חושבים בעולם, כדורגל הוא הכי חשוב."

ג'ון גרין הוא לא באמת תחליף טאלב. הוא שונה מדי. הוא כותב מושחז ומוצלח בהרבה, אבל אדם שמתעניין בנושאים הרבה יותר "רגילים", ופחות מרתקים מטאלב. הוא פורש בפני הקורא עולם פנימי עשיר עם ציטוטים של עשרות משוררים וסופרים מכל הזמנים, אבל נותן מעט מאד אבחנות על-זמניות על העולם.

גרין אומר שכתיבת ביקורת שקולה לכתיבת פרק בספר זכרונות. אתה לא מתאר את מושג הביקורת בצורה שקולה ואובייקטיבית, אלא יותר מתאר את פרק הזמן בו בילית איתו.

אז – אישית – נהניתי מאד מ-The Anthropocene Reviewed. החכמתי. סימנתי לפחות עשרה ספרים שאני צריך לקרוא שצוטטו שם. אבל גם לא התאהבתי בספר עד הסוף. לא בגלל שחסר לו משהו, אלא בגלל שבתור בן אדם ג'ון גרין הרבה יותר רחוק ממני מנאסים טאלב. אני מדען עם נפש של משורר, לא משורר עם נפש של סופר.

ג'ון גרין עושה רושם של אחד האנשים הכי מוחצנים, משויפים ומודרנים בעולם. מלבד ההצלחה המסחררת שלו בעולם הספרות לנוער, הוא גם משפיען רשת, כוכב יוטיוב (בצוותא עם אחיו, האנק), מארגן אירועי צדקה המוניים שאותם הוא גם מנחה, ובעל פודקאסט מצליח. הפודקאסט הזה הוא הבסיס לספר The Anthropocene Reviewed.

אגב, אחיו, האנק גרין, כתב את An Absolutely Remarkable Thing שכיכב פה במועדון הקריאה [ביקורת].

מצד שני, ג'ון גרין של The Anthropocene Reviewed הוא אדם מלא חרדה, חוסר בטחון ודכאון. לא ניתן לדמיין לרגע שהוא מצליחן מוחצן. ע"פ הספר יש לו אופי וסגנון חיים של צווארון לבן, שחי חיים נורמאליים וממוצעים לגמרי באינדיאנה. מן מעמד ביניים מתוסכל כזה שנמצא בדכאון ותוהה על החיים שהיו יכולים להיות לו רק היה מנסה מספיק.

אני מנחש שההתמקדות הזאת בחסרונות, בפחדים ובכשלונות היא בגלל שגרין מאמין, כפי שהוא כותב בספר, שהדבר הכי יפה בעולם זה פגיעות. זאת גירסא מודרנית של משפט הפתיחה של אנה קרנינה, "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".

אבל כאדם מצליח הרבה יותר מהממוצע האומללות של גרין מרגישה פריוויליגית. בטח אם הוא לא מפרט *למה* הוא מדוכא, ממה הוא חרד? מבחינתו של גרין סגר הקורונה הוא הדבר הכי גרוע שקרה בהיסטוריה. אבל לעומת מה שחווינו בישראל, במזרח התיכון, בשנתיים האחרונות, הקורונה מרגישה כמו נפנוף כנפי הפרפר על הלחיים.

מה שאני מנסה לאמר זה ש-The Anthropocene Reviewed היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח לו גרין היה כותב על הדברים שהוא באמת מיוחד בהם. על כל ההצלחות – ואולי הקשיים בדרך. נכון, זה לא תואם לפילוסופיה שלו של לכתוב על פגיעות, אבל זה הרבה יותר מעניין.

מעבר לכך אין לי תלונות לספר. גרין כותב בחסד. בחסד. אני רוצה לאמר ברמת ג'יי.קיי רולינג, אבל רק כמעט. כשהוא כותב פרק על ד"ר פפר, הוא גם משכנע אותי בסוף שד"ר פפר הוא השיא של האנושות בתחום הנדסת המזון, וגם שולח אותי למסע בעיר לגלות איפה לכל הרוחות מוכרים פה ד"ר פפר?

כשהוא כותב על גטסבי הגדול הוא גורם לי להביט על הספר בעיניים חדשות, ופתאום נורא לרצות לקרוא אותו שוב. הוא מדבר על האינטרנט בצורה יפה ממה שאני כתבתי אי פעם. יש פרק על מונופול שממש גרם לי להתעצבן בכמה שהוא יותר טוב ממה שאני כתבתי על המשחק. גרין גרם לי לרוץ לראות משחקי גמר גביע אירופה ישנים של ליברפול בגלל שוער פולני. אפילו אני לא מאמין שעשיתי זאת.

טוני מוריסון, סופרת אמריקאית זוכת פרס פוליצר, כתבה ש"בשלב מסוים בחיים, יופי העולם נהפך למספיק בפני עצמו. אתם לא צריכים יותר לצלם, לצייר או אפילו לזכור את אותו. היופי פשוט מספיק."

ג'ון גרין יודע להביט בעולם ולראות את היופי. הוא לא צריך פורמט כדי להביע זאת. הוא לא צריך טריקים שמשתמשים בפגיעות שלו כדי שזה יהיה יפה. הוא פשוט כותב יפה, וכמו שמוריסון אמרה, היופי לבדו מספיק.

The Anthropocene Reviewed – ג'ון גרין, 304 עמודים 2021ן