המדף הז'אנרי: עולם הסוף – אופיר טושה גפלה
ביום השנה למותה של אשתו מתאבד בן, סופר סופים (סופ-ר*) ואלמן ממורמר.
להפתעתו הרבה הוא מגלה שאשכרה יש עולם לאחר המוות: עולם הסוף. שם, בין גורדי שחקים אימתניים ושלל חוקים מוזרים הוא יוצא, ממש כמו מרקו, לחפש את אשתו.
למה לחפש? כי הלה נעלמה בלי ליצור קשר עם מי-מקרובי משפחתה. מה שלא מתאים אפילו קצת לדפוסי האישיות שלה.
בינתיים על כדור הארץ ממשיכים החיים הרגילים להתנהל בכמה מסלולים, עם כמה דמויות וכמה סיפורים – כשבסופו של דבר, כמו בכל ספר טוב, מחברים להם החוטים ביחד לסוף שלם אחד.
ניתן להתייחס לעולם הסוף בכמה דרכים.
האחת היא כסיפור האהבה המושלם. בין הזוג שהיה אמור להיות ביחד עד עצם היום הזה וכעת מנסה להתאחד.
השני הוא כסיפור של אנשים – כי בספר עולם הסוף כל דמות, ולו תהיה השולית ביותר, מקבלת – לעיתים בכמה פסקאות בלבד – אישיות והיסטוריה שלמה ועגולה משלה.
ואפשר להתייחס אליו גם כסיפור פנטזיה\מד"ב. כזה שמתאר את העולם הבא, ההיבטים השונים שלו וההשפעות הסוציאליות של הבאים לעולם בו אפשר לחיות לנצח. ואה, אפשר גם להתייחס אליו כאל סיפור. אבל זו גישה קצת מיושנת.
לכל אחד מצדדים אלו יש פלוסים ומינוסים. סיפור האהבה למשל הינו מתוק להחריד, ומזריק מתח לעלילה – אך מצד שני הוא גם תמים במקצת, וסופו, אם כי הוא סגור לחלוטין, לא דיבר אלי מסיבה לא ברורה (יענו: לא אהבתי אותו יותר מדי).
הירידה לפרטי כל דמות ודמות בסיפור מדהימה ומעידה על השקעה אדירה של הסופר. לעיתים היא מרתקת – כמו חלון הצצה לחיים אחרים בכמה פיסקאות – ולעיתים היא טיפה תלושה מהקונטקסט ונראית שלא במקום.
היבט העולם הבא הוא החביב עלי ביותר: גם כאן, כמו בכל פרט בספר, יש השקעה עצומה בפרטים. אבל כחובב מד"ב (ובעיקר מד"ב סוציאלי) פרטנות זו מצאה חן בעיני, ומצאתי עצמי קורא אפילו את פרטי הביוקרטיה הקטנים ביותר (ובעלי ההגיון הפנימי שלהם) בשקיקה.
קשה שלא לרדת להשוואה ל'עולם הנהר' של פיליפ חוזה פארמר: קלאסיקת מד"ב המדברת גם היא על העולם הבא בו מוצאת עצמה כל האנושות. אך אם שם הדגש הוא על דמויות מפורסמות בהיסטוריה וכיצד הן מתמודדות עם העולם והרפתקאותיהן – הרי שכאן הדגש הוא הרבה יותר על גיבורנו, הסופ-ר בן, וחיפושו.
יצא שבמשך השנים הייתי קצת סנוב ליצירות ז'אנריות מקומיות. ועולם הסוף העמיד אותי על טעותי. מדובר בספר עם סיפור מהוקצע ומצויין, מקורי ומרתק כאחד. אם יש לי תלונות אליו זה שמרוב פרטים יש חלקים בהם הוא לא סוחף מספיק – וגם עם זאת שיחסית לספר שמדבר על סופר סופים, הרי שהסוף בו, עם כל ההגיון בו, פשוט לא מרגש.
אבל אלו הן טענות יחסיות שוליות, ובסופו של יום מדובר בקריאה מומלצת ביותר. עכשיו אאלץ לחכות לביקור הבא בארץ כדי לקבל את יתר הספרים של טושה גפלה, שזוהי יצירת הביכורים שלו.
[ציון: 8.5 מתוך 10]
——————
* סופ-ר: סופר שכותב רק את סוף הסיפור. יחד עם סו-פר וס-ופר יש לך שלישיה בלתי מנוצחת שיכולה לרקוח רב מכר אחד אחרי השני!
חיבבתי את עולם הסוף, אבל ספרים אחרים שלו דווקא אכזבו אותי.
ממש איכזבו? או ביחס לראשון. נראה לי שלפעמים הסופר שופך את כולו לספר הראשון, ואז יצירת הביכורים מתעלה ברמתה על אלו שבאות אחריה (זאת בניגוד לסופרים שלוקח להם כמה ספרים "למצוא את הקול שלהם").
בבחינה מחודשת של הקביעה שלי, מסתבר שקראתי רק את מאחורי הערפל (ספרו השלישי), אבל זו גם הייתה חתיכת אכזבה (ולא סתם נפילה ביחס לראשון). היה משהו נדוש ולעוס בספר – נדישות ולעיסות שזיהיתי במובן מסויים כבר בעולם הסוף, אבל שם היא נבלעה ע"י ההתעסקות היצירתית בנושא מורבידי כמו העולם שלאחר המוות. גם ב"מאחורי הערפל" יש נגיעה של יצירתיות מלהיבה, אבל לא מספיק כדי לחפות על יתר הפגמים שבספר.
הדבר היחיד שעלול להרגיש לי נדוש ולעוס זה פרטי ההיסטוריה של הגיבורים. הרבה פעמים הרקע הדמותי הזה מרגיש מאולץ, ואז יוצא שהוא גם מרגיש נדוש כזה. זה היה מה שהפריע לך?
גם הרקע הדמותי, אבל במידה מסוימת סלדתי לעיתים מהטיפול הרגשי בדמויות: דרך התגובה שלהן לאירועים (שאמנם מתרחשים בסיטואציה בדיונית להפליא, אולם במהותה (כמעט תמיד הלא) היא זהה) והדברים שמניעים אותם.
אה. נכון. יש פה מעט מאד דמויות מתלבטות. ובהחלט התגובות של חלקן (בספר המדובר, של האחות) לאירועים תמוה לעיתים. לא חשבתי על זה.
אבל מה זו הההתנסחות הזו "השקעה אדירה של הסופר" "יענו לא אהבתי אותו" וכו,? אתה חושב באמת שמה שאתה כותב זו ביקורת של ספרים?
לא פחות מזה שהתגובה שלך היא ביקורת של ביקורת של ספרים 😀
סתם, לא הבנתי מה רצית לאמר או מה התלונה שלך. אבל: זו לא פינת ביקורות ספרים, אלא פינת המלצות ספרים. שונה.
הופתעתי והתרשמתי מהספר "היום נו המוסיקה מתה " לא מושלם ,מרתק ,אחר סוחף בדרייב הסיפורי שלו ,עשיר ביותר בדמיון יצירתי ונוגע בשאלות עמוקות תוך כדי ומעורר מחשבה מחכה לקרוא את ספרו הראשון "עולם הסוף". בסקרנות
השמועות מספרות שעולם הסוף יותר טוב. אבל זה גם עניין של טעם, וגם טרם קראתי את 'היום בו המוסיקה מתה'.
אני אוהבת יותר את "ביום שהמוסיקה מתה" ובכלל, זה הספר האהוב עליי שלו. אבל ייתכן וזה תוצאה של אפקט "היצירה הראשונה של האמן שנחשפתי אליה ועל כן תמיד תהיה האהובה עליי".