ביקורת מד"ב: There is No Antimemetics Division – קנטם

אובייקט SCP-055 הוא חפץ מסתורי, אוכל זכרון, "סוד ששומר על עצמו" או בפשטות, אנטי-מם (anti-meme). איננו יודעים מהי צורתו, התנהגותו ומקורו של החפץ.

איך הגיע SCP-055 לידינו? לא ידוע. מתי הביאו את החפץ ומי הביא? לא ידוע. חוקרים שנכנסים לסקור את החפץ יכולים לתאר, לצייר, לצלם ואפילו להסריט אותו, אבל מי שרואה את הסרטונים הללו מאוחר יותר שוכח אותם רגע לאחר סיום הצפייה. למרות שהקונטיינר שמאכסן את SCP-055 נגיש לכל העובדים באתר 19, כולם טוענים שהם לא מודעים לקיומו כל פעם ששואלים אותם.

עובדות אלו מתגלות מחדש פעם בכמה זמן, בדר"כ ע"י קוראים מזדמנים של דו"ח זה. הן גורמות למידה רבה של דאגה, שנמשכת דקה בערך, ואז נעלמת לאחר שהקוראים שוכחים את עצם הקריאה.

There is No Antimemetics Division אולי יצא ב-2021 אבל הוא שייך תרבותית ל-2011 יותר, להרגשתי לפחות. היו אז באינטרנט שני סממנים שקצת נעלמו כיום. הראשון הוא פרוייקטים משותפים "עצמאיים", בקטע של פרוייקטים בהשתתפות המוני אנשים שנעשו בנפרד מגופים מסחריים (ויקיליקס, נגיד). השני הוא איזשהי כמיהה, מתנשאת משהו, לשימוש בלוגיקה בחיים, מה שהתבטא בתנועות כמו LessWrong שהיו אז בשיאן.

הפלטפורמות העצמאיות הגדולות די הוחלפו כיום במדיה חברתית (שכבר הייתה קיימת אז אבל לא מפותחת מבחינת ניהול קהילה) או חברות ענק כגון דיסקורד. הכמיהה ללוגיקה התחלפה עם בוא הקורונה בבלבול גלובלי מוחלט וקיטוב פוליטי. לכן There is No Antimemetics Division מרגיש כמעט ארכאי היום.

העולם בספר מתבסס על פרוייקט כתיבה משותף בשם SCP Foundation שהתחיל ב-2007 ומאז הפך למפלצת. הוא מורכב מהמון סיפורים קצרים, משחקי מחשב, ספרים ומה לא. יש שאומרים שהוא פרוייקט הכתיבה המשותף הגדול בהיסטוריה. אפשר לכתוב כתבה שלמה, או סדרת כתבות, על ה-SCP Foundation, אבל אני לא האיש הנכון לכך. פשוט כי TINAD (יותר קל מלכתוב There is No Antimemetics Division) הוא היצירה הראשונה שקראתי אי פעם ביקום.

לעיניים של אחד כמוני TINAD הוא ספר מבריק קונספטואלית, עם כמה סיפורים גאוניים בקטע של "וואו איך הוא חשב על זה" ו"כל הכבוד". הוא מתכתב עם יצירות מיתיות כמו ממנטו, שעוסקות בשאלה של קבלת החלטות במצב חוסר ידע קיצוני. רגשית, נדמה לי, הוא מתעסק בשאלות כמו אלצהיימר, גם מבחינת החולה וגם מבחינת מכריו, וזה כמובן נושא קשה לקריאה.

הבעיה היא שכמו שקורה הרבה בספרים כאלה, ככל שהוא מתקדם הוא נכנס לעלילה גדולה שהופכת, מבחינתי, לברברת. מה שהתחיל בתור תענוג הופך למצב שבעשרים אחוזים האחרונים אני קורא רק כדי לסיים, ולא מתוך הנאה.

עם זאת, TINAD הוא ספר מיוחד וחכם. לא קראתם מעולם לא משהו כמוהו, ואני בספק אם תקראו.

הוא קצר וקל לקריאה, סיימתי אותו בטיסה של 3.5 שעות. למרות התלונות הוא בהחלט מומלץ למי שמחפש מד"ב מתחכם ומיוחד.

מריון ווילר היא מנהלת מחלקת האנטיממים. זה אולי התפקיד הכי כפוי טובה בעולם. איש לא מעריך אותך, כי אף אחד לא זוכר שהמחלקה קיימת. אפילו הממומנים עליך שוכחים אותך מדי פעם. המחיר הבריאותי, מן הסתם פגיעה בזכרון, יקר.

אבל עדיין זאת עבודה חשובה. אולי החשובה ביותר בעולם, כי שכחון מוביל לבלבול שמוביל לכאוס והרס. מישהי צריכה להגן עלינו בפני החפצים שאי אפשר לזכור, וקשה לדמיין מישהי טובה ממריון ווילר.

ווילר היא התגלמות המנהלת העניינית שמוכנה להקריב הכל, את הממומנים עליה, משפחתה ואותה עצמה, כדי למלא את המשימה. למרות שווילר מזכירה לי המון מנהלי סוכניות סודיות בספרות, היא עדיין דמות עגולה שעומדת בפני עצמה. היא ההפך מבלבול: היא אשה עניינית שתמיד יודעת מה ההחלטה הנכונה ביותר לקבל ברגע זה עם המידע שיש (או אין) לה.

אחד החסרונות של TINAD זה שיש סצינות בלי ווילר. יותר מדי סצינות. כי כל סיפור ועלילה בו ווילר היא הגיבורה מוצלח. היא מעמידה מראה בפני חפצי האנטי-ממים ומגלה את נקודות התורפה שלהם. לקראת סוף הספר היא מופיעה פחות וזה חלק מירידת האיכות.

ספרותית, TINAD הוא התגלגלות מודרנית של ז'אנר האימה הקוסמית. זה ז'אנר עם שורשים במיתולוגיה ודת (השטן), אבל לעידן המודרני הוא נכנס עם לאבקראפט וסיפורי קת'לוהו. מי שבנה עליו קריירה והכניס אותו למיינסטרים הוא סטיבן קינג, והבן שלו, ג'ו היל, יצר גירסא אפילו יותר מוצלחת לז'אנר בקומיקס Locke & Key [ביקורת עליו ועל הקומיקסים האהובים עלי אי פעם].

TINAD מוביל את הז"אנר לעידן המידע, ודי ברור שיש עוד הרבה מה לעשות איתו בעידן האינטרנט. לא רק שמרכז העלילה היא חפצים שהם מידע, גם הגישה היא התחכמות מודעת לעצמה. נורא המאה ה-21.

לא צריך להכיר את ה-SCP Foundation כדי להנות מ-TINAD. אני ידעתי על יקום הכתיבה כלום ושום דבר לפני קריאת הספר. הוא גם לא עושה חשק עז ללכת לקרוא יצירות אחרות בייקום, בעיקר בגלל שהוא מרגיש כל כך גימיקי.

כרגע ה-SCP Foundation הוא משהו שאני שמח שקיים, אבל בספק אם אכנס אליו אי פעם. הוא דורש המון השקעה, ומרגיש לי יותר כמו משחק ב"בואו ניצור יקום כתיבה משותף!" מאשר יצירה ספרותית שמצדיקה את הזמן שיקח לקרוא אותה. האם זה נכון? לא יודע. זאת הרגשה שמבוססת על מעט מאד ידע. אשמח לתיקון והמלצות.

[There is No Antimemetics Division – קנטם, 233 עמודים, 2021]