שינוי, זה טוב? על The Ataris, Cooper Temple Clause ו – Grinderman

'אלוהים אדירים! מי אלה? ומה הם עשו ל – Cooper Temple Clause?!'. זה המשפט העובר בראש לאחר האזנה לאלבומה החדש של הלהקה, Make This Your Own. ואכן, בעוד ששני הדיסקים הראשונים של הלהקה, מ – 2002 (שמעתי בעצמי, והרבה) ו – 2003 (לא שמעתי, אך קראתי ביקורות), מאופיינים בצליל נסיוני מחוספס, הדיסק השלישי, שיצא זה עתה, מכיל צליל נקי, יפה וצלול. מגמת הניסויים של הלהקה בא הפעם דווקא בסגנון: במקום רוק בועט, כמו פעם, יש לנו פה 11 שירים ב – 24.5 סגנונות בערך. אני לא טוב במספרים, אז אין נתונים מדוייקים.

מי מכם שכן טוב במספרים, וודאי שם לב שיש הבדל גדול בין פערי הדיסק הראשון והשני (שנה) לבין השני והשלישי (יותר משלוש שנים). לדברים כאלה בדר"כ יש הסבר, וכאן הוא מתבטא בעזיבת הבסיסט, דידז האמונד, לטובת הלהקה Dirty Pretty Things. בדיעבד, האמונד הרוויח מהצעד פופולריות רבה, אולם לדעתי הקהל הפסיד כשבמקום להקה אחת נהדרת, קיבל שתי להקות בינוניות ביותר.

בין כל שלל השירים והסגנונות, מתבלט שיר אחד מצוין מעל כולם: All I See Is You. שיר אהבה נכזבת דואב ועוצמתי רגשית, שתפס אותי חזק-חזק החל משמיעה אפס. מרוב עוצמתו, טוענים חבריי הלהקה שהוא גם השיר האהוב עליהם לביצוע בהופעה חיה. בינינו? קל להבין אותם (ניתן להוריד את השיר פה).

'אלוהים אדירים! מי אלה? ומה הם עשו ל – The Ataris?!'. זה המשפט העובר בראש לאחר האזנה לאלבומה החדש של הלהקה, Welcome the Night. מחבורה שעושה פלאים עם רוק פשוט ומענג – אך עם זאת לא סתמי או מאיס, הם הפכו באלבום הנוכחי ל..סתם להקת רוק. כמה שירים קליטים (אך לא טובים), שיר-שניים סבירים, ואחד, שאולי-אולי קצת יותר מזה. וזהו. אומרים ששנות התשעים היו מלאות באלבומים כאלה, כולל כמה שעשו זאת הרבה יותר טוב.

זהו אלבומם החמישי של The Ataris, אבל הראשון בסה"כ מאז דיסק הפריצה. בינתיים, המגמה היחידה הקבועה שניתן להבחין בה, היא שינוי תמידי של כמעט *כל* חברי הלהקה מאלבום לאלבום. האלו! חבר'ה! זה לא זקני צפת. וקריס רו, מקים ומנהיג הלהקה, כנראה גם לא מאור כהן. חמישה(!) חברים חדשים הצטרפו לקראת האלבום החדש – וזה משפיע, אחוש משפיע, לרעה.

בעולם הקולנוע טוענים שכשתאריך הוצאה של סרט נדחה ונדחה, הרי שיש בכך עדות לרמתו הלא טובה. Welcome the Night היה אמור להיות מופץ עוד ב – 2005, אך בעקבות בעיות עם חברת התקליטים, התעכב והתעכב. לפחות במקרה הזה, האנלוגיה מהוליווד עובדת.

שלא תגידו שאני רק שלילי היום: "אלוהים אדירים! מי אלה? ולמה הם נשמעים כמו ניק קי -" אה רגע, זו הלהקה החדשה של ניק קייב, הם אמורים להישמע כך. קייב נטל ארבעה מהמשתתפים הקבועים בלהקת The Bad Seeds, והקים הרכב רוק חדש עם, *שיעול* *שיעול*, שם חדש (לתשומת לב הקורא קריס רו מהאטאריס): Grinderman. אלבומה הראשון של הלהקה, ששמו גם Grinderman, אמור לצאת בתחילת מרץ. בעזרת מנהרת הזמן של גולשי האינטרנט, הצלחתי כבר לדגום ממנו שיר או שניים, או את כולם (וכן. אקנה אותו לכשייצא).

זה נשמע, שוב, כאילו שנות התשעים מעולם לא הסתיימו – אבל כאן זה נשמע ממש טוב. קייב הוא קייב, ועם איזה הרכב שלא יינגן, תמיד יירחף הטאץ' המיוחד שלו למעלה וייתן למוזיקה את אופיו המיוחד. עלי, הוא מעולם לא נמאס, ו – Grinderman, כמו יצירה קלאסית של קייב, נכנס אט-אט, בהתמדה, ללב ולנשמה. גם בחירת שם הלהקה לא יכלה להיות אפילו קצת-יותר-מושלמת מזו: סאונד גיטרות מלוכלך, שנשמע כמו טחינה איטית ושקטה. אני יודע שהתיאור נשמע מתכון לכאב ראש, אך בידיו של מוזיקאי מיומן, התוצאה נהדרת.

(יש גם צ'ופר בדמות שיר מהאלבום)