המדף הז'אנרי: שפת אם – סוזט היידן אלגין
ב – 1984 שאלה סוזט היידן אלגין את עצמה שאלה שכולנו שואלים עצמנו מדי פעם: האם נשים צריכות שפה מיוחדת משלהן?
כלומר, האם השפות האנושיות – שפות "גבריות" ברובן – מתאימות גם כדי לבטא את נקודת ההשקפה הנשית על העולם? או שמא צריכות הנשים שפה ייעודית שתותאם לניואנסים שלהן?
כדוגמא לשפה גברית היא לקחה את הקלינגונית. שפה מצ'ואיסטית שזוכה להצלחה תרבותית – לפחות אצל הגיקים בעולם. אם כי אם תשאלו אותי זה עניין יותר של מסע בן כוכבים, וקצת פחות מאצ'ואיזם.
מהרעיון הזה נבע 'שפת אם'.
בואו נפשט את שפת אם. יש בו עתיד עם שני אלמנטיים עיקריים.
הראשון הוא "נחיתותן" האינטלקטואלית של הנשים שלכאורה הוכחה מדעית בעתיד זה. התוצאה? מתייחסים לנשים יותר גרוע מאל שחורים במאה ה – 18 באמריקה!
האלמנט השני? מלא מלא מלא חייזרים – ויותר מזה: נחיצותם של הבלשנים בעתיד עם חייזרים. הבלשנים מנכסים לעצמם את הזכות והיכולת ללמוד שפות חוצניות חדשות – ומשאירים את העם והמדינה תלויים לגמרי ביכולות התקשור שלהם עם החוצנים.
זה גורם לכך שהעם מתעב בלשנים. מה זה מתעב – שונא שנאת מוות. אבל התלות האדירה בהם מכריחה את הממשלה והעם להתחנף להללו. מזכיר לכם משהו? נכון. טייקונים בישראל 2011.
משני אלמנטים אלו רוקמת היידן סיפור מצוין. סוחף מהשניה הראשונה, אינטיליגנטי וכתוב היטב.
גיבורות הסיפור הן כמובן נשים – שלמרות "נחיתותן" האינטיליקטואלית, הן בלי שום ספק הדמויות החכמות היחידות בעולם. ספציפית ההתמקדות הן בנשות הבלשנים, ובמאבקן ליצור שפה חדשה: שפת הנשים. זו עליה דיברתי בפיסקה הראשונה.
האם הצלחתי להבין מהספר למה נשים צריכים שפה מיוחדת משלהם? ממש לא. אבל זה בכלל לא משנה. הן ממש רוצות אחת כזאת, והמרדף אחר "הגביע הקדוש" הזה מרתק.
'שפת אם' מוגדר כמד"ב פמינסטי. גם אם לא ידעתם זאת מראש, תבינו אחרי הפעם השניה בה יתברר שגברים הם חרא של בני אדם ונשים הן, ברובן, מלאכיות. זו גם בערך התלונה היחידה שלי לספר: נדמה לעיתים שהוא חוטא בשנאת גברים.
כמעט כל דמויות הגברים בספר שליליות. חרא של אנשים ללא שום ספק. הגבר היחיד שלשניה נראה כמו בן אדם טוב, דקה אחרי זה מבצע מעשה בגידה מתועב. זה מפריע לי כי, אהמ נו, אני גבר וכאלה – ולא נותן לחשוב עלי עצמי בתור חרא בן אדם. קטע שכזה.
אני נוטה לחשוב שזה אמצעי ספרותי של העצמת רעיון, ולא באמת נקודת השקפה אמיתית. אבל עדיין, הורגשה צרימה קטנה בבטן בזמן הקריאה.
עם זאת, כאמור, 'שפת אם' הוא ספר מצוין. יש בו תעלומות, יש אקשן, יש רציחות – ויש רעיונות מד"ב בכל עמוד שני. לא יצירת מופת. גם ספר טוב מאד מספיק לנו לפעמים.
[9/10 בסולן ניימן. 300 עמודים, הוצאת קדמת עדן 2008. הוצאה אנגלית: 1984]
תודה על הסקירה המעניינת על ספר מעניין לא פחות.
כאישה-אני מעדיפה תמיד חברת גברים ולא נשים,היודעות להיות מרושעות ונבזות בהרבה מהגברים.אמירה מאוד כוללנית אבל ממרום 56 שנותי ומנסיוני האישי,ברוב המקרים זה כך.לטוב ולרע.
אני מתקשה עד מסרבת לקרוא חומר פמיניסטי ולכן אתן לזמן לעשות את שלו בבחירתי לקרוא או לא לקרוא,למרות שנקרא לי כספר מרתק.
אהמ. אין לי בעיה עם ספרות או קריאה פמיניסטיים. יש הרבה חומרים מאירי עיניים. יש לעיתים פמיניזם אגרסיבי, שנראה לי שיוצר חשש של שאר האוכלוסיה לגעת בנושא.
אבל "שפת אם" ממש לא אגרסיבי. הוא ספר מאד חכם, שנוגע בנקודות שלו יחסית בעדינות – ואפילו הייתי אומר מאיר בצורה זו או אחרת.
תודה על הפוסט, כבר מזמן רציתי לקרוא את זה וזאת תזכורת.
שמה, אגב, סוזט ולא סוזן.
אופס! צדק בידיך – תוקן.
גילוי נאות – אני המו"ל שהוציא את הספר.
הספר יצא בגלל הצירוף המופלא של אג'נדה פמיניסטית ומד"ב. לצערי יש מעט כאלה, למשל "מעשה השפחה " המצויין של מרגרט אטווד. בסיפור מד"ב טוב אפשר "להרחיק עדות", לנתק את הקורא מכאן ועכשיו, ולשאול אלות מהותיות, ולאפשר בהן דיון ניטראלי מסביבת היומיום. אם גם הספר כתוב טוב, זה הופך לחויה מעשירה.
עטיפת הספר בעברית הנה צילום של אמנית (מכוון!), ישראלית, אנג'לה שר, העוסק בדיוק בשתיקת נשים.
הספר יצא גם כספר אלקטרוני, בעברית וניתן להוריד בחינם פרקים ראשונים כאן: http://mendele.co.il/?page_id=3&category=23&product_id=18
ולניימן – תודה על הביקורת. מזמין אותך לבקר ספרים שיצאו רק אלקטרונית.
הנרי – תודה על התגובה וסליחה על התגובה המאוחרת שלי.
אני עוד לא מעודכן עם העולם בקטע הדיגיטלי. בינתיים יש לי מספיק מה לקרוא בשיטה "הישנה", וטוב לי עם זה. עד אז אבדוק את הספרים מנייר שלכם :]