המדף הז'אנרי: Pattern Recognition – ויליאם גיבסון
שאלה: אם אייל שני היה פותח חנות ספרים, האם הייתם קוראים לזה מסעדה? לא, ברור שלא. כי למרות שאייל שני הוא שף, תדעו וודאי להבחין שחנות ספרים היא לא מסעדה.
יפה, זה מעיד על כך שאתם אנשים נורמאליים ושפויים. אתם יודעים מי לא נורמאליים ושפויים? המבקרים של sfsite.com. אלו שבחרו את Zero History של ויליאם גיבסון כספר המד"ב הטוב ביותר ב – 2010. ספר שאפילו בעלי העיוות הנפשי החמור ביותר לא יגדירו אותו כמד"ב. אבל כתב אותו ויליאם גיבסון, אליל מד"ב מהלך, וזוטות כמו עלילה וכאלה לא יפריעו למבקרי האתר.
אבל יצאתי חומוס. בלי להתעמק בעלילה, רכשתי את הספר שפותח את הסדרה של Zero History. קוראים לו: Pattern Recognition. זה כמעט אוטומטי אצלי לרכוש את ספר השנה של sfsite – אתר הביקורות הנערץ עלי.ומה התגלה? ש – Pattern Recognition, מ – 2003, הוא ספר מתח כל כך לא עתידני שהטכנולוגיה שמוצגת בו כבר נחשבת מיושנת כיום. מה זה, ספר טכנולוגי בלי פייסבוק?! סין נהיינו?
קייסי פולארד היא יועצת שיווק עם אלרגיה ללוגואים. גם לי יש אלרגיה ללוגואים; הם גורמים לי להתעטש – אבל קייסי מגיבה אליהם "טיפה" יותר חזק, עד כדי התקפי פאראנויה חמורים. הספר מתחיל בלונדון, לשם הגיעה קייסי לעזור לחברת פירסום לבחור לוגו חדש שאף אחד לא יהיה אלרגי אליו.
בשניות המועטות שקייסי לא בעבודה, היא באינטרנט. משתתפת פעילה בפורום שמוקדש ליצירה אחת, ואחת בלבד: סדרת קליפים אנונימיים שמופצים מזה זמן רב ברשת. לא מסופר לנו הרבה על הקליפים, אבל ברור שכל מי ששזף בהם עינו החליט שהם הגאונות בהגדרתה. מה גם ששיטת השיווק שלהם, שגם עליה אנחנו לא יודעים כלום, אמורה להיות מבריקה. המון אמונה דורשים מאיתנו בספר הזה אם לא שמתם לב.
מפה לשם שוכר בעל חברת הפירסום את קייסי לחפש את יוצרי הקליפים. והשאר כמו בספר מתח סטנדרטי: טוויסטים, אקשן, גילויים וגיבורה אחת עם בעיות נפשיות קשות שסובלת המון.
Pattern Recognition הוא ספר טוב. כלומר, ברור שהוא ספר טוב; ויליאם גיבסון הוא סופר טוב. האיש ברא ז'אנר שלם, סייברפאנק, לבדו. אבל Pattern Recognition הוא לא ספר חדשני. הייתי מגדיר אותו כספר מתח יעיל וסטנדרטי. בשלב כלשהו, קצת אחרי מחצית הספר, לא יכולתי להניח אותו מהידיים. אבל זה טבעי לספר מתח, ואין בזה הישג אדיר של הסופר.
מקצה היחודיות של הספר טמון בתחום העיסוק שלו: תבניות, לוגואים, שיווק וכאלה. פירסומאים הם לא דמויות סטנדרטיות לספר מתח. גם המשימה של "למצוא יוצר של להיט אינטרנטי" פחות בומבסטית מ"להציל את העולם" הרגיל. אבל בתכל'ס מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת.
אהמ. ביקורת קצרה ופושרת לשם שינוי. בואו נסיים אותה במשפט פושר זה.
[7/10 בסולם ניימן]
אהבתי את "זיהוי תבניות", אבל בגלל הפרוזה של גיבסון ולא משום סיבה אחרת. סיפור המתח היה סביר, לא הרבה יותר מזה.
אני כרגע תקוע באמצע Zero History (לא Zero hour, אם כי הבלבול מובן), ואני לא בטוח שאני אחזור אליו. גיבסון שוקע אפילו יותר עמוק בעולם האופנה והמותגים, שהופכים אזוטריים יותר ויותר, וקצת שוכח את העלילה.
תודה על התיקון.
השורה הראשונה שלך היא פחות או יותר מה שהתכוונתי לאמר: ספר טוב, בגלל שגיבסון הוא סופר טוב. אבל לא משהו יוצא דופן, חדשני או שונה מאחרים. קצת כמו לראות את העונות האחרונות של סימפסונים: זה נחמד. הזמן עובר ודי בכיף. אבל אין משהו לקחת להמשך הדרך.
איך הספר השני בטרילוגיה?
קראתי את "זיהוי תבניות" בעברית ומאד חיבבתי אותו (משום מה הגיבורה העברית נקראת קייס, והאמת היא שהיא הדבר העיקרי שחיבבתי) אני חושבת שהוא יהיה נפלא ואף למעלה מכך בתור סרט.
לא מזמן את קראתי גם את השני בטרילוגיה, spook country, הפעם באנגלית (רציתי Neuromancer ולא היה בספריה). מביך לומר, אבל עד עכשיו לא הבנתי שהוא חלק שני בטרילוגיה – הקשר היחיד לספר הראשון הוא שבשניהם מרחף ברקע משרד הפרסום בלו אנט ובעליו האגדיים על תקן של מפעיל העלילה וגם דאוס-אקס-מכינה בשעות הצורך.
spook country מאד קריא וכיפי, אבל סובל מאותם תסמינים שתארת בדיוק. גיבורה מצויינת (וכמה גיבורי משנה מעניינים) הרבה פירוטכניקה, עלילה קצת קלושה, המון חידות שלא נפתרות, סיום מאכזב למדי.
אני חושב שהמושג 'טרילוגיה' מוגדר פה היטב כמו המושג 'מדע בדיוני'. לא ממש תיכננתי לקרוא את spook country, והביקורת שלך עליו אפילו מחזקת את דעתי.
קראתי את Pattern Recognition לפני שנתיים, 15 שנה אחרי שקראתי את Neuromancer ודי התאכזבתי. זה שלא ש- Neuromancer הוא כזה יצירת מופת, ואם אקרא אותו היום הוא בוודאי יראה מיושן, אבל הפער בין הרושם שהוא השאיר עלי ב-93 עם חזון הרשת שלו, קצת לפני שהאינטרנט האמיתי הגיע לציבור הרחב לעומת הבינוניות הטכנולוגית של Pattern Recognition (באמת – סרטון ווידאו חתרני ברשת? ציידת הייפים?) היו די קיצוניים.
יש דברים שצריך להשאיר באמצע שנות התשעים (ספרים של גיבסון, אלבומים של סוניק יות').
אני ממש צריך לקרוא שוב את Neuromancer בקרוב. דחוף. אני לא זוכר ממנו כמעט כלום כבר. אבל בלי קשר למה שתהיה דעתי עליו עכשיו: יש ספרים שחשיבותם היסטורית. נוירומנסר הוא אחד מהם.
חוץ מזה, גיבסון של היום לא כ-זה גרוע. הוא פשוט לא חדשני.
לא קראתי את השני. השלישי התגלגל לידיי במקרה והתחלתי לקרוא אותו כי אני מתחיל לקרוא כל דבר של גיבסון שנופל לי ליד.
אני לא יודע אם נוירומנסר ייראה לי מיושן היום, גם אם כן אני לא בטוח שזה יפריע לי. קראתי את הסיפורים של Burning Chrome לא מזמן שוב, והעובדה שהם מיושנים קצת ממש לא הפריעה לי. או דומגה אחרת, בתחילת Snowcrash של סטיבנסון הוא מקדיש שני עמודים להסביר מה זה אוואטר בעולם הוירטואלי, הסבר שנראה מגוחך היום, ובכל זאת הספר הנהדר הזה שרד את השנים בצורה מוצלחת מאוד.
מסכים ומחזק: ז'ול וורן היה לחלוטין לא רלוונטי טכנולוגית כשקראתי אותו, או כשאמא שלי קראה אותו, ובכל זאת נפלתי שבוי בקסמיו.
עם קצת מזל אוסיף לרשימה את מכונת הזמן של ולס, במהרה בימינו 😉