המדף הז'אנרי: סוזן קולינס – משחקי רעב

הייתה תקופה בה לא הצלחתי להתחיל שיחת מד"ב – לא משנה באיזה מדיום – בלי שהשם 'משחקי רעב' יכנס אליה. בעצם, מה זה "הייתה"? עדיין יש! אנחנו בעיצומה! זה למרות שהספר האחרון בטרילוגיה פורסם לפני יותר משנה. זה מה שאני אוהב במד"ב: יצירות מכות בו גלים שנים לאחר פירסומן. כל כך נדיר בעולמנו הנדיף.

בשורה התחתונה: משחקי רעב הוא ספר סוחף, מרתק, מלא באקשן ועונה לקלישאה "אי אפשר להניח מהיד" . התחלתי לקרוא אותו לפני השינה, ויאדה יאדה יאדה הייתי גמור מעייפות יום אחרי זה במשרד. יודעים איך מטריקס הוא סרט ה Chosen One האולטמטיבי? אז משחקי רעב הוא האמ-אמא של עלילות ה'ספורט עתידני רצחני'. תגידו שזה לא מדגדג לכם את בלוטות הסקרנות.

הסיפור הוא כזה: בעתיד דיסוטופי מוזר במיוחד, מחולקת ארה"ב העתידנית ל – 13 חלקים. שנים עשר מחוזות עניים, וחלק אחד בשם 'דיסטריקט' ששולט בהם ביד רמה. מדי שנה בוחר דיסטריקט 24 נערים ונערות רנדומלית מבין המחוזות: שניים מכל מחוז. המטרה? להילחם אחד בשני עד מוות. התחרות הקטלנית, 'משחקי רעב', מועברת בשידור ישיר לכל אזרחי האומה ונהנית מפופולריות גבוהה משל האח הגדול בימיו הטובים.

יפתיע אם אספר שגיבורת הספר, קטניס, נבחרת להשתתף במשחקים? ברור שלא. פספסתם את זה שמדובר בביקורת עבה על תוכניות ריאלטי? וודאי שלא. אז בואו נשאיר את זה כך, כי כמעט כל תוספת אחרת לעלילה תהיה בחזקת ספויילר.

יש המון טענות נגד משחקי רעב. ראשית, העתיד בו לא אמין בשיט. במחוז 12 יש בערך 9000 אנשים. מה שנותן לנו משהו כמו 110 אלף בכל המחוזות ביחד – שזה אפילו לא עיר גדולה בישראל. זו ארה"ב העתידנית זו? זה דיכוי? של 110 אלף אנשים? הצחקתם את הסטלין שלי.

שנית, העלילה בעייתית. בעיקר בזה שהיא הולכת נורא לקראת הגיבורה. פשוט מדהים איך מצליחה קטניס לעבור ספר עם נושא כל כך טעון בלי דילמה מוסרית אחת. שלא נדבר על כך שמרוב המצבים יוצאת הגיבורה בעזרת "פתרונות קסם" ולא תושיה. ממש כמו ג'ק באואר ב – 24, רק ההפך המוחלט כמובן. וזה עוד לפני שדיברנו על סיפור האהבה המוזר.

אבל בכנות, את מי זה מעניין? הספר אכן מלא בחסרונות, אבל מה-זה קל להתעלם מהם בזמן הקריאה. כל הנושאים הללו יכולים להתגלות כבעייתיים בשאר הטרילוגיה – כמו שהפסיכולוגיה בגרוש הייתה בעייתי בהמשכים למטריקס. אבל בספר הנוכחי הם לא מפריעה לכיף.  זה אחד מהמקרים בהם כל ביקורת רצינית רק תפריע לשורה התחתונה החשובה: זה ספר שכיף לקרוא. עדיין פה? לא הקשבתם לי? לכו לקרוא אותו!

משחקי רעב נחשב כפנטזיה לנוער. ז'אנר שבמילניום הנוכחי לחלוטין איבד פרופורציות (ד"ש להארי פוטר ודמדומים). נראה לי שהשייכות לז'אנר היא מה שמונעת ממשחקי רעב להיות ספר באמת טוב. גם בגלל שהתעקשו לדחוף לשם רומטיקה מתקתקה איפה שבאמת לא צריך אותה. אבל בעיקר כי הם מתחמקים מכל נושא מעניין כדי לדבר לנערים בגובה העיניים. דיונים פילוסופיים? דילמות? מחשבות מסובכות? עזבו את הספר באמא שלכם – מה זה קשור להסערת רגשותיהם של הקוראים?

ועם כל זאת, לקרוא.

[9/10]