השנה שהייתה 2011: סיכום ספרים אישי ביותר

[הפוסט נכתב לפני כמה שבועות ועולה רק עכשיו עקב דחיינות כפייתית]

קראתי כמה ספרים מעולים השנה. אני מדבר כמובן על 'חבורות למחצה' של אמנון פזי ועל חמישיית אנליזה פונקציונלית לא ליניארית של ציידלר. לא שזה מעניין מישהו (ברברים!); אנחנו פה כדי לדבר על ספרות ז'אנרית. מד"ב, פנטזיה, בלשים ורוצחים סדרתיים. כל מה שגיקים וגיקיות אוהבים.

כתבתי לאורך השנה ביקורות על המוצלחים מבין הספרים שקראתי. יוצאת הדופן היחידה היא טרילוגיית מילניום שלא גיבשתי עליה דעה סופית. השנה, חידוש: פרסי בונוס למתמודדים שלא זכו בכלום! מכובד כמו פרס הסרט דובר השפה הזרה באוסקר.

הפרס השנתי לסדרות שמגיע להן פרס כל שנה:
א. שיר של קרח ואש – עימות המלכים (ספר שני)


איזו התפוצצות הייתה לשיר של קרח ואש השנה. מסדרת ספרים מיתולוגית של חובבי פנטזיה, ללב המיינסטרים עם סדרת טלוויזיה מושקעת ודי משעממת. בטח אם משווים אותה לספרים. פתאום לחברים המיינסטרימים ביותר שלי יש את סט ספרי הסדרה על המדף. פתאום יש לי ממי להשאיל את הספרים הבאים.

את הספר הראשון קראתי בטיול האופניים מברלין למילאנו. את השני בטיול מברלין למוסקבה. מסורות זה אחלה, ואם הכל יסתדר, את השלישי אקרא בקיץ הקרוב.

ב. פנדורין – יועץ מלכותי (ספר שישי)

העניין עם פנדורין שונה. בכיף הייתי שולק את כל 12 ספרי פנדורין תוך שבוע – יחד עם הספרים שמוקדשים לנכד שלו וההרפתקאות ההיסטוריות של האחות פלאגיה (Pelagia). עד כדי כך אני אוהב את בוריס אקונין – כותב הסדרה. אממה, הם יוצאים בעברית בקצב שחרור חיילים ישראלים חטופים. בשפת המקור, רוסית, איני יכול לקרוא אותם עדיין, ובאנגלית איני רואה טעם.

הפרס החד פעמי לקטעי האקשן הטובים של השנה:
א. קרב במחסן (הנערה ששיחקה באש – השני בטרילוגיית מילניום)

ראשית, טרילוגיית מילניום היא הדבר הכי ז'אנרי בעולם. ליסבת סלאנדר גורמת לבאטמן להיראות רכרוכי. אם זה לא ספר סופר-גיבורים פוסט-מודרני אני לא יודע מה כן.

שנית? מה דעת הקוראים פה על הטרילוגיה? שלי מעורפלת. הספר הראשון הנהדר בקצב האיטי והחורפי שלו. תעלומת חדר סגור מצויינת, אם כי הסוף ראוי לשיפור. אבל שני הספרים האחרים בטרילוגיה? ספרי מתח סטנדרטיים שנכתבו בשפה עיתונאית פשוטה להחריד. קריא? כן. עמוק? לא ממש. מלבד מסר אחד שמוחדר בעדינות וודי-אלנית לוורידים (נשים חזקות זה אחלה. רוב הגברים הם פושעי מין בפוטנציה שראויים למוות איטי ע"י מחדד) לא לקחתי מהם המון אבל היה כיף לקרוא.

לאחר שזה נאמר: סצינת הקרב במחסן הייתה אנדרנלין צרוף. רעיון מבריק שבוצע בצורה מבריקה עוד יותר. העיניים שלי נצצו דקות ארוכות לאחר סיומו.

ב. טקס הקבלה של קבות' לאוניברסיטה (The name of the wind)

קטע ארוך שכל כולו מילים. שאלות, תשובות וגבות מורמות. התחושה של הבוחנים היא זו שהייתה למייק ששבסקי כשראה את מייקל ג'ורדן מתאמן לראשונה בנבחרת ארה"ב לאולימפיאדה. או לאותו עיתונאי שגילה את לברון ג'יימס. לאלפי הצופים במדיסון סקוואר גארדן שחזו ב Linsinity קמה לתחיה. או – נצא לרגע מהשוואות כדורסל – לעורך הראשון שהבין את הפוטנציאל האדיר של הארי פוטר. רק בשביל הקטע הזה שווה לקרוא את הספר. למרות שגם השאר די כיף.

————–

ועכשיו – לרגע הגדול מכולם – הענקת פרסי קריאת הניימן 2011!

מקום שלישי: שוויון! המשכוכית (קוני וויליס) ואני *לא* רוצח סדרתי (דן ולס)

שוויון במיטב המסורת הניימנית. שני ספרים קלילים למדי, ציניים, משעשעים, מעוררי מחשבה (המשכוכית) וכיף טהור (אני *לא* רוצח סדרתי).

המשכוכית הוא עוד ראיה לכך שקוני וויליס תמיד צריכה לכתוב ספרים "קלילים". הומוריסטיים. עזבו אותי מספר יום הדין או מעבר המדכאים – אני רוצה את 'מלבד הכלב' (המופתי) והמשכוכית. ספר שישאיר אותכם עם חיוך לאורך ולאחר הקריאה, ואפילו יותר חשוב: יגרום לכם לרצות להיות רציניים בקשר למדע. היש מטרה נעלה מזאת?

אני *לא* רוצח סדרתי נבחר בגלל קריטריון חדש שאימצתי: "עד כמה מגרד לי באצבעות לקרוא את ההמשכים?" במקרה הזה אני בקושי יכול להתאפק מלהתחיל לקרוא אותם (רשימת קריאה ארוכה על המדף מונעת ממני). זה בדיוק הקריטריון, אגב, שמשחקי רעב נפל בו. 'אני *לא* רוצח סדרתי' היה כיף מהעמוד הראשון ועד חודשיים לאחר סיום הקריאה. מומלץ, אפילו אם אין אותו בעברית.

מקום שני: העיר והעיר (צ'יינה מיוויל)

אם יש יצירת מופת שאני לוקח הלאה מהשנה הזאת זו העיר והעיר. קשה להביע במילים את רמת הגאוניות של הספר. משלב הרעיון, שהוא כל כולו אלגוריה נכונה לגמרי על ערים מודרניות, דרך שלב בניית העולם שהופך במהלך הקריאה מרעיון מופרך למשהו שקל להאמין בו, ועד העלילה הבלשית המרתקת.

זה הספר שקנה אצלי את עולמו של צ'יינה מייוויל. כמה חבל שהוא לא מסכים שיתרגמו אותו לעברית.

מקום ראשון: תיק נעדר, ספר ראשון (ויחיד בינתיים) בסדרת אברהם אברהם (דרור משעני)

מה עושה פה תיק נעדר? הוא לבטח לא הספר הבלשי הטוב של השנה. או של החודש אפילו. בעצם, הוא ספר בלשי שהעלילה הבלשית בו משנית ביותר. אבל מה הוא כן? הוא פשוט ספר טוב. הוא ספר שמשקף את ישראל האורבנית של המאה ה – 21 על כל הטוב והרע בה. על החפיפניוקיות, והאנרגיה, והטיפוסים שנדמה לנו שיש רק בישראל, והסיפור הבלשי שיכול להתרחש, כמדומני, רק אצלנו.

הרבה זמן אחרי הקריאה ותיק נעדר לא יוצא לי מהראש. לא משהו ספציפי, אלא תחושה כללית שכזאת. סצינות שעולות במחשבה, דמויות שלפתע יוצא שאני מהרהר בגורלן ומשפטים מהספר. אם היה יוצא עכשיו הספר השני בסדרה הייתי קונה אותו על המקום ומסיים את הקריאה באותו היום. אם זה לא המנצח במבחן ניימן לקריאה הטובה של השנה, איני יודע מה כן.