המדף הז'אנרי: הגנב הקוואנטי – Hannu Rajaniemi
ז'אן לה-פלמבה (Jean le Flambeur) הוא גנב פוסט-אנושי* שנתפס. כרגע הוא מבלה עצמו במשחקים בוריאציות אינסופיות של דילמת האסיר, נגד העתקים של עצמו, בכלא תת-מוחי וירטואלי בטרויאנים הנפטוניים. הוא מוברח מהכלא ע"י מילי, לוחמת מעננת אורט, שעובדת אלוהת גוגול מיסתורית ורבת כוח.
אתם מבינים את זה? כי אני לא.
ועוד ניסיתי לתת גירסא מופשטת של פתיחת הספר.
הגנב הקוונטי הוא ספר מד"ב קשה מהסוג הגרוע ביותר. הסוג בו נדמה שהסופר עשה מאמצים אדירים להשוויץ בידע הפסאדו-מדעי העצום שלו. יש בו משפטים שאפילו ויקיפדיה לא תעזור לכם לפענח.
אבל העניין הוא כזה: אחרי שמתעלמים מכל המושגים התמוהים והניים-דרופינג בספר – מכל הכלכלה הקוונטית והישויות הגוגליות – מקבלים ספר מעולה. עלילת בלש-גנב, או שרלוק הולמס-פרופסור מוריארטי אם תרצו, קלאסית. הגנב הטוב בהיסטוריה, נגד בלש צעיר, עילוי בתחומו.
הראשון מנסה לגנוב מחדש את הזכרונות שהחביא בחוכמה על מאדים. השני, הבלש, פותר תעלומות בקצב מסחרר ולא מבין מדוע אינו מתקבל ליחידת העילית של הבלשים, הצדיקים שמם.
הגנב הקוואנטי הוא האמ-אמא של המד"ב הקשה. הוא מציג תמונה של עתיד אנושי מטריד משהו. של אנשים עם זכרונות דיגיטליים. עתיד בו יכולים השותפים לשיחה להחליט שמפגש הוא 'לא לציטוט' בצורה המילולית ביותר של המושג: אם לא מקליטים אותו בזכרון, אז אי אפשר לזכור אותו.
אין לגנב הקוונטי פואנטה. זה לא ספר שבא לזרוק רעיון אחד וללכת. הוא ספר שעושה שני דברים: אחד, מציף את התודעה בזרם רעיונות מקוריים, מופרכים, מטרידים או אופטימיים, בקשר לעתיד חיי המין האנושי. שתיים? הוא מספר סיפור בלשי טוב.
הסיפור הבלשי הוא מה שסוחף לקרוא את הספר. הרעיונות הם מה שנשאר בראש לאחר הקריאה. הגנב הקוונטי נותן הצצה לעולם נרחב בהרבה. עולם מקורי ומטריד שעוד כמה ספרים יעזרו להבין. לא מצאתי לכך עדות ברשת, אבל כולי תקווה שמדובר בספר הראשון בסדרה.
[The Quantum Thief מאת Hannu Rajaniemi. פורסם ב – 2010, 330 עמודים באנגלית]
———–
* או, בעברית, 'בתר-אנושי'. ידעתם שבתר היא מילה עברית ל'פוסט'?
זה נשמע דומה לפרק השלישי של מראה שחורה. מומלץ
לא ראיתי. אני בהתנזרות טלוויזיה לאחרונה.
אכן פרק מצוין, אבל מדובר במשהו שונה לגמרי.
מערכת ה-Gevulot של רג'ניימי (לקח לי טיפה זמן להבין שהוא מתעתק את המילה העברית "גבולות") מאפשרת לאדם לשלוט בכל מאפיין של הפרטיות שלו – החל מהיכולת לחלוק זיכרונות המאוסחנים במיחשוב ענן ועד ליכולת של אחרים ברחוב לראות את פניו.
קצת ייאשת אותי. אני תקוע באמצע הספר, והעולם והרעיונות שלו אכן מרתקים, אבל דווקא התעלומה לא מעניינת אותי. אם אין שם התפתחות אמתית של העולם או הדמויות, אני לא בטוח שאמשיך לקרוא אותו.
התפתחות שמתרחשת אחרי אמצע הספר? לא ממש. more of the same. אם כי קצוות מתחברות וזה נעשה נחמד.
התעלומה של מציאת הזכרונות שלו משעממת מוות. המשחק בלש-גנב דווקא כן עניין אותי. אבל זה בעיקר כי חיבבתי את שתי הדמויות – על כל קלישאתיות האופי שלהן.