רכבת עתיקה לסולר (מיורקה #4)

מוקדם בבוקר, יום שבת. הרכבת כבר הייתה בתזוזה בהגיעי לרציף. הבטתי בה במבוכה, כרטיס הנסיעה אחוז בידי, והחלטתי לקפוץ על הקרון בדילוג קל.

דבר שבלתי אפשרי ברכבת רגילה. אבל זוהי אינה רכבת רגילה; זוהי ה – Ferrocarril de Sóller. הרכבת ההיסטורית בין פלמה להרים.

[על גג מיורקה]

מזהירים את הנוסעים מצפיפות הקרון, אבל בשמונה בבוקר הוא היה די ריק. זוהי אטרקציה תיירותית, ותיירים לא אוהבים להתעורר מוקדם. בחזית הקרון ישב זוג בתלבושת אינדיאנה ג'ונס ותרם חלקו לאווירה.

הנסיעה איטית ומתפתלת, מלאת מנהרות ונופים עוצרי נשימה. תקתוקי המצלמות נשמעים מכל עבר. תם מזמן העידן בו בני אדם יכלו "סתם" להנות מדברים.

סולר, תשע בבוקר. שתיתי שני אספרסו בבית קפה ויצאתי לעבר Tramuntana Tours – חנות השכרת האופניים המקומית. שבעה עשרה יורו ליום עלו אופני ה – Trek 7.3 FX, כולל מנשא. כדאי להזמין מראש, באימייל. בעיקר בעונה התיירותית.

התחלתי לטפס את ההרים; המטרה הייתה שני אגמים לא רחוק מהפסגה, ואז חזרה באותה הדרך. 25 ק"מ לכל כיוון בסה"כ. לאחר שעה עצרתי למנוחה (ופרי!) במצפה באמצע הדרך. חבורת בריטים מבוגרים מתעניינים מאיפה באתי. 'מסולר'. וואו! הם מתרשמים, 'ממש איש הברזל'.

לקראת סוף הטיפוס יש מנהרה ארוכה של 400 מטר. חשוך ולא רואים כלום. אסור להיכנס אליה עקרונית עם אופניים, אבל לא הכרתי דרך אחרת.

בכניסה למנהרה עוצרות מכוניות לתצפית. חבורת רוסים ביקשה שאצלם אותם; בתמורה שאלתי הם יכולים "לחסום", בטעות כאילו עם האוטו, את נתיב הכניסה למנהרה לשתי דקות. הם הנהנו בהתלהבות. אני מת על רוסים, כי הם תמיד עפים על שבירת חוקים.

דיוושתי בשיא המרץ, 400 מטר של טיפוס. התאוששתי עוד חמש דקות בצד השני של המנהרה – והלכתי לקבל את הפרס: חמש קילומטר ירידה שכוללים בתוכם שני אגמים עוצרי נשימה. אכלתי ארוחת צהריים באחד. בשני פשוט קראתי ספר במשך שעה והסתכלתי על זוגות גרמנים מתרחצים.

בסוף היה שתיים בצהריים והיה צריך להתחיל לחזור לפני שתסגר חנות ההשכרה. עוד טיפוס קטן – ושוב המנהרה. הפעם איש לא חסם לי את הדרך, ולרוע מזלי נכנסה מכונית משטרה למקום דקה אחרי. השוטר נזף בי וקיבל את התירוץ הרגיל ("אני מישראל. תייר. בור ועם הספר").

עפתי בדרך למטה, כוח המשיכה עושה את שלו. עצרתי לבירה וחביתה ספרדית במסעדה שעל קצה העולם. בחרתי שולחן פינתי ומלא רוח. חזרתי לסולר, אכלתי גלידה, התרחצתי בים, חיכיתי לרכבת חזרה – שהייתה הפעם מלאה עד אפס מקום – ובסוף: שוב פלמה.

——————————————–

פה כמעט נגמרה מיורקה.

העברתי את הערב עם בחורות קטלניות, מההרים(!), בסבב פאבים מקומי. הן שתו כמו מזרח אירופאיות – רק יין במקום וודקה. קיבלתי המון שיעורים על תרבות ואוכל קטלני – אבל זה היה ספונטני, והמצלמה נשארה בבית וכך תשאר לא סוגרת ת'פה רעבה. ישנתי קצת, התעוררתי עייף, רצתי לשדה התעופה וחזרתי לעבודת פרך בברלין.

אני צריך חופשה, אמיתית, דחוף.