המדף הז'אנרי: סוזן קולינס – התלקחות ועורבני חקיין (או: סיום טרילוגיית משחקי הרעב)

הזמן? העתיד. המצב? רע. שלא לאמר, דיסטופי. ארה"ב התפרקה לשנים עשר מחוזות ועוד מחוז גדול בשם קפיטול שרודה בכולם באכזריות אין קץ. כדי להזכיר לעולם אכזריות מהי, בוחר הקפיטול מדי שני נציגים כל שנה מהמחוזות השונים – ונותן להם להילחם אחד בשני עד מוות בתוכנית ריאלטי פופולרית להחריד בשם 'משחקי רעב'.

הספר הראשון בטרילוגיה, משחקי רעב, היה סיפורם של שני מתחרים בתוכנית כזאת: קטלין ופיטה ממחוז 12. הוא אחד הספרים המהודקים, יצירתיים ומרתקים שקראתי בשנים האחרונות.

אם לא קראתם אז סורו, רוצו וקיראו, כי מפה והלאה יהיו ספויילרים לספר הראשון.

הכוח של הספר הראשון בטרילוגיה היה במסגרת הסיפורית. בגדול, הוא היה סיפורו של משחק ספורט דמיוני ויצירתי ביותר. כמו כל משחק ספורט, יש בו התחלה, אמצא, סוף – וברגע שיודעים את מי אוהדים, הוא גם הופך למרתק בטירוף.

הסיפור בספר הראשון היה סיפור קטן יחסית. לא משהו משנה עולם כמו ברוב ספרי המד"ב\פנטזיה, אלא סיפור של משחק מקרי מבין עשרות משחקי הרעב שהתרחשו לאורך השנים. חייהם של הגיבורים השתנו, ללא ספק. בעיקר של אלו שמתו במהלך המשחקים. אבל העולם? אמור היה להישאר אותו הדבר. יש קסם עצום בסיפורים לא משני עולם.

אם זה היה תלוי בי הייתי מכריח את סוזן קולינס לשבת ולכתוב עוד מאותו הדבר. עוד סיפורים של עוד תחרויות משנים רנדומליות עוד משחקי ספורט דמיוניים. מקורי זה לא היה, אבל כיף? הו, כמה כיף.

אבל שום דבר לא תלוי בי, ושאר הטרילוגיה נוטשת את הקו הזה לחלוטין. מסיפור קטן היא הופכת לסיפור ענק, מטלטל ומזעזע עולם שלאחריו – לא משנה מה יקרה – ישתנו חוקי המשחק.

הנטישה מתרחשת בשלבים. 'התלקחות', הספר השני בטרילוגיה, נמצא איפושהו באמצע. גם מתמודד עם אירועי הספר הראשון, וגם מציג סוג של 'משחק רעב' חדש. בעוד שהחלק הראשון משעמם, החלק של 'משחק הרעב' בספר השני סוחף כמעט כמו הספר הראשון. קולינס צריכה לכתוב רק עוד ועוד משחקי רעב, כבר אמרתי?

עורבני חקיין* כבר נוטש לגמרי את עניין משחקי הרעב, ומתמודד בפוליטיקה של העולם. כתוצאה מכך הוא ספר בינוני ביותר ובאנאלי. סיימתי אותו באיטיות יחסית, מכריח עצמי לקרוא את העמודים האחרונים. כאמור, סוזן קולינס צריכה לכתוב עוד אירועי ספורט דימיוניים, ורק אירועי ספורט דמיוניים.

הבעיה הכי גדולה של התלקחות ועורבני חקיין היא הדמויות: הן מתנהגות כמו בני נוער רגשניים וטיפשים. בספר הראשון זה לא הפריע, כי הדמויות היו באמת בני נוער טיפשים. אבל בשאר הספרים,  כשהדמויות מערבות בעיקר מעורבים אחראיים (לכאורה, לכאורה), זה צורם להחריד. למה שלנשיא דיקטטורה ענקית יהיה איכפת ממשולש אהבה של ילדה בת 17?

העולם העתידני של משחקי רעב ממשיך להיות אמין למחצה. מבחינה טכנולוגית הוא מעולה. קולינס יצירתית, וחושבת על שלל מוצרים וטכנולוגיות עתידיות אפשריות. הצעד שהם לוקחים ממה שיש לנו כיום הוא לא ענק עד כדי כך שאי אפשר לסספנד אותו. מדען אמיץ יכול לחפש שם השראה.

אבל העולם עצמו עדיין לא אמין. המחוזות נראים קטנים להפליא – והקפיטול כמו עיר בירה בינונית בעולם המודרני. זה לא מרגיש כמו מלחמה יבשתית. מקסימום כמו מלחמת אזרחים בליכטנשטיין.

גם המצב המדיני, של מחוז אחד ששולט באכזריות בשאר, לוקה בחסר. בעיקר כי חסרים מניעים; איך הגיעו למצב הזה? ממה נובעת האכזריות? תושבי הקפיטול נראים רכי מחשבה עד כדי כך שהם לא שמים לב בכלל לאכזריות הכיבוש. לא אמין – ובבקשה, בלי השוואות לפוליטיקה מזרח תיכונית.

—————

מאז שיצא משחקי רעב, הספר הראשון, הוא הפך לתופעה תרבותית. עם סרט שיצא השנה והפך לאחד המצליחים בכל הזמנים, ומליוני בני נוער שמקדשים את התנ"ך החדש שלהם. סיום הטרילוגיה לא מתעלה לרמת הקסם של הספר הראשון. אבל כמו כל טרילוגיה עם התחלה מפוצצת: אי אפשר לוותר על הסיום. לקרוא? כן. אבל לא להתנפל.

[התלקחות: 8.5 מתוך 10]
[עורבני חקיין: 8.0 מתוך 10]
————————
* 'עורבני חקיין' הוא חיקוי מאד, אבל מאד לא קליט, למונח המקורי הקליט בטירוף: Mockingjay.