המדף הז'אנרי: Blackout הספר השלישי והאחרון בטרילוגיית Newsflesh

אם הייתם מספרים לי שהטרילוגיה הטובה ביותר שאקרא השנה היא 'ספר מתח ביולוגי פוסט-אפוקליפטי עם זומבים', הייתי צוחק לכם בפנים. אני שונא ספרי מתח ביולוגיים, מתעב את טרנד הזומבים, וסיפורים פוסט-אפוקליפטיים סתם עושים אותי עצוב.

א-בל: Newsflesh היא ללא ספק היצירה הטובה ביותר שקראתי השנה, ואחת הטובות ביותר אי פעם. רכבת הרים מטורפת – מטורפת – של אקשן, רגשות, טוויסטים, מקוריות, דיאלוגים וכיף.

זהו הספר השלישי בטרילוגיה, מה שאומר שאין יותר מדי מה לספר עליו. כי מי שלא קרא את שני הספרים הראשונים צריך לגשת לפוסטים קודמים (ראשון, שני) (ואז לקרוא את הספרים). מי שכן קרא לא יכל להפסיק אחרי הספר השני ובטח כבר גמא את השלישי.

בספר השלישי רמת המד"ב עולה, ויחד איתה – למרבה הצער – גם רמת המופרכות. מה שגורם לכך שהספר לא מתעלה לרמת הספר השני. שזה הגיוני; כמה יצירות מופת אפשר לכתוב ברצף? הטון הכללי של באפי פוגשת את באטמן נשמר. הדיאלוגים מעולים, הדמויות פנטסטיות ויש לפחות סצינה אחת שהשאירה אותי פעור פה.

לא שמעתי עד הסידרה על מירה גראנט, שזה שם העט של שאנין מקגאוויר. לא יודע אם שאר הדברים שכתבה באותה הרמה של Newsflesh. מה שכן, מהיום אני מחשיב עצמי מעריץ מספר #1 שלה ואקרא בחדווה כל ספר עתידי פרי-עטה.

[Blackout – מירה גרנט (אמזון). 621 עמודים. 2012]