המדף הז'אנרי: צל המענה וטופר המפשר – ג'ין וולף. שני הספרים הראשונים בסדרת השמש החדשה

סדרת השמש החדשה היא מהמהוללות שבסדרות המד"ב-פנטזיה אי פעם. נקודה. כל ספרי הסידרה זכו בפרסים משמעותיים (כן, ככה אני שופט דברים), היא מדורגת גבוה בכל רשימת 'הסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים' ואנשים שצלחו אותה מדברים עליה במין יראת כבוד כזאת.

בכל זאת, די פחדתי תמיד לקרוא אותה.

למה? בגלל השפה. טוענים שג'ין וולף מריץ אפילו את הנבונים שבקוראים למילון באופן קבוע. הוא ממציא מילים (שמתבססות על מילים קיימות עתיקות) וחוץ מזה גם העלילות שלו אמורות להיות כמו תשבץ חמיצר כזה.

לעברית תורגמו שני הספרים הראשונים בסידרה. חושבים שהתרגום יותר קל? תראו את המריבה המלבבת שהתפתחה פה בגלל קורא שהתלונן על רמת השפה בתרגום.

עם פחדים צריך להתמודד. בסוף יצא שקניתי את שני הכרכים שתורגמו לעברית. ניגשתי לקרוא אותם באוגוסט ו… קלי קלות. הפחד היה מיותר. השפה אולי קצת גבוהה ויש פה ושם כמה מילים שאני לא מכיר – אבל את מי זה מפחיד בעידן האינטרנט וגוגל? את רוב המילים מבינים מההקשר. בינינו? בתור אחד שקורא באנגלית באופן קבוע להיתקל במילים לא מוכרות זה לא מצב מלחיץ במיוחד.

חוץ מזה הספרים פשוט מעולים.

הסיפור מתרחש בגירסא עתידנית של כדור הארץ. תקופה כל כך בעתיד עד כדי כך שהשמש הולכת ונעלמת. זהו ז'אנר של מדע בדיוני שנקרא Dying Earth: מה שקורה כשהעולם שלנו מתכלה.

הסיפור נראה כמו סיפור פנטזיה: חרבות וגילדות וכו'. יש פה ושם אלמנטים של מד"ב ששזורים בו, אבל לפחות בשני הספרים הראשונים הם לא באמת חשובים.

זהו סיפורו של סווריאן: שוליית בגילדת המענים שאו-טו-טו עומד להיהפך רב אמן ולהתקבל לליגה של הגדולים. סווריאן הוא בחור יוצא דופן. איש בעל זכרון פנומונלי, קור רוח, דבקות במטרה והמון אינטיליגנציה. ממש הבחור המושלם לבנות סביבו חמישיית ספרי מד"ב.

הבעיה היא ששלל התכונות הללו הן לא מתכון לחיים שלווים. בלי לספיילר רק אציין שתוך זמן קצר מוצא עצמו סווריאן בדרכים – ולא מבחירה. ההרפתקאות שעובר שם סווריאן הן לא בדיוק עלילות פנטזיה קלאסיות. אלו יותר אוסף סיפורים קצרים מקוריים שמתחברים אחד לשני ולעלילה – אני מקווה – גדולה בסוף הסידרה.

———–
צל המענה הוא ספר ז'אנרי שכתוב כמו ספר ספרות יפה. הוא חכם, מלא אבחנות על החיים, כתוב בשפה נהדרת וגם איכשהו מצליח להיות שוטף וקל לקריאה. העלילה מלהטטת בין נרטיב ברור לבין כל מיני קטעים קצת מוזרים. חוץ מזה, הוא כולל דו קרב בעזרת פרח ומציג את הצמח הכי קטלני מאז השלושרגל או אודרי 2.

בכל זאת, הוא ספר קשה לקריאה. לא בגלל השפה. לא בגלל שהמשפטים לא זורמים. אפילו העלילה יחסית פשוטה. אבל לפעמים לא ממש ברור מה קורה פה. לפעמים המד"ב קופץ מאמצע שום מקום או איזה פרק שלם של מחזה תמוה (שיש בו בטח מליון משמעויות) נתקע באמצע.

בכתיבה מודרנית של מד"ב או פנטזיה אין כאלה דברים. בכל סדנת כתיבה, וכמעט כל כותב מודרני כיום הוא בוגר סדנה כזאת, מסבירים איך ללטש ספר. איך לא להשאיר את הקורא נבוך.

אז ג'ין וולף לא הקשיב לעצות הללו. ומצד אחד, התוצאה פחות קוהרנטית מ'משחקי רעב' או ספרי ג'ון סקלזי. מצד שני, היא הרבה יותר מעניינת, מעוררת מחשבה וראויה לתואר 'יצירת מופת'.