השנה שהייתה 2013: סיכום ספרים אישי ביותר
מה יזכור בעל הבלוג מ – 2013? שהוא קרא פשוט המון! בערך חמישים ספרים אם ספירתי אינה מטעה אותי. רובם בפורמט אלקטרוני בקינדל למרבה המצער.
יש לי בטן מלאה על קינדל וקוראים אלקטרוניים בכלל; בספרים רבים הם משנים, פוגמים ולפעמים פשוט הורסים את החוויה שמספק ספר מודפס מנייר. אבל דבר אחד בטוח: קינדל מאפשרת לצרוך יותר ספרים, יותר בקלות, ובמחיר זול יותר.
הסיכום השנתי האישי-ביותר של ספרי 2013 לפניכם. לקריאה נוספת, סיכומי 2010, 2011, 2012.
הפרס השנתי לסידרה שצריכה לקבל פרס כל שנה
זוכי העבר היו תמיד אחת משלוש הסדרות: ולאד טאלטוס, שיר של קרח ואש ופנדורין.
השנה לא קראתי ספר של ולאד טלטוס (יתוקן בקרוב!), שיר של קרח ואש הרביעי היה מעניין כמו פרוייקט ארט-האוס של שבע שעות, כך שהזוכה הוא… פנדורין!
קראתי השנה לא פחות משלושה ספרים מ-עו-לים של פנדורין. את השביעי, ההכתרה, בתחילת השנה. את הכרך השמיני והתשיעי בעלילות הבלש הרוסי החריף, אהובת המוות ואהוב המוות, ממש לקראת סופה. לבחור איזה מהם הכי טוב זה לכמו לשאול הורה מי הצאצא האהוב עליו ביותר. לכן כל השלושה זוכים בפרס ביחד.
כמעט זכה: ההתיישבות האחרונה של ג'ון סקאלזי. הספר השלישי של סדרת מלחמת האדם הזקן. הספר הראשון נבחר ע"י קוראי לוקוס לספר המד"ב הטוב ביותר של המאה ה – 21. אחרי ספר המשך פושר (פלוגות הרפאים), חזרה הסידרה לטיבה עם ספר אקשן מעולה על… התנחלות! לא, באמת. יש שני ספרים נוספים בסידרה. אני משהה את הקריאה בהם כדי שלא תגמר לי.
הספר הכיפי של השנה
קייט דניאלס, לוחמת אקשן עם שם משעמם שמרדים אותי באמצע כתיבת משפזזזזזזזזזזזזזזז. אופס, סליחה, התעוררתי. אניווי, קייט דניאלס (זזזז) החזירה את הכבוד האבוד של ספרי הפנטזיה העל טבעית. שני הספרים הראשונים של הסידרה סובלים מעלילה מגוחכת ורומנטיקה שמאלצית, אבל מה: הם ממש כיפיים! מתחיל קצת צולע, תופס תאוצה לקראת אמצע הספר הראשון, ובספר השני כבר תרגישו רגשות אשם על כך שאתם מכורים.
כמעט זכתה: סדרת ספרי ת'רזדיי נקסט. סדרת ספרים בריטיים מגניבים ומטופשים (בצורה מודעת לעצמם!) כאחד. עולם בו סופרים הם כוכבי רוק, אנשים מטיילים בספינות אוויר, מטיילים בזמן, מטיילים בתוך ספרים – והכל בליווי ציפור הדודו הנאמנה שלהם. אם רק הייתה קצת יותר עלילה, הייתה יכולה הסידרה לזכות בפרס.
ציון לגנאי
קראתי הרבה יותר מדי ספרים גרועים השנה. למה אני מתעקש לסיים אותם עד הסוף? מועמד לפרס ציון לגנאי היה Deathhouse Gate, הספר השני של סידרת מאלאזן. לא שהוא ספר גרוע! נהפוך הוא! מדובר בספר טוב. רק שכולם סיפרו שהוא יצירת מופת שתרדוף אותי לכל החיים, והוא לא היה. אז, אח, האכזבה.
אבל הזוכה בפרס הוא טריליון שמירליון הממלכות. ספר שבטעות נבחר למועדון הקריאה שלנו כי הקהל האמריקאי אהב אותו, ואכזב כל הדרך מהעמוד הראשון עד האחרון. דיאלוגים גרועים, אפס חוש הומור, רומנטיקה שמאלצית, דרמה בשקל ומה לא? יופי של ספר להעניק לאויבים הכי גרועים שלכם.
סצינת האקשן הטובה של השנה
תגידו, 'אקשן זה לא משהו מתחום הקולנוע'? אז לא! כלומר, ההגדרה שלי לאקשן בספרים קצת שונה. אקשן בספר היא לא סצינת מכות מעולה, כי מזה באמת לא איכפת לי. אקשן בספר היא סצינה מצמררת שאי אפשר לנתק את המבט מהמילים עד שהיא מסתיימת. היא יכולה להיות דיאלוג דרמטי, סצינת בית משפט או – במקרה שלנו:
סצינת הנוסע הסמוי ב – Caliban's War, ההמשך ל – Leviathan Wakes (עוד נגיע אליו), הייתה כל מה שאפשר לבקש מסצינת אקשן. היא הופיעה יחסית בתחילת הספר, וגרמה לי להאמין לשניה שהוא יהיה ברמה של הספר הראשון. אז לא, הוא לא היה, אבל הסצינה עצמה הייתה פנטסטית.
ציון לשבח
שני ספרים ישנים, קלאסיקות אמיתיות, מקבלים רק ציון לשבח במקום את אחד משלושת הספרים הראשונים.
על אחד מהם, שער, זה בעיקר אומר שהוא קצת התיישן. שער זכה גם בהוגו וגם בנבולה, ואני בטוח שבזמנו הוא היה מופת של כתיבת מד"ב שמשלב מדע, טכניות, מסתורין וסוף מעולה. בימינו, שער סובל ממגבלה אחת גדולה: הדמויות בו פשוט בלתי נסבלות! אבל עדיין, יופי של ספר.
צל המענה וטופר המפשר, גם שני ספרים שיצאו לפני יותר משלושים שנה, לא התיישנו לרגע. הם מוזרים ומקוריים כיום כמו שהם היו פעם. שילוב של מד"ב, פנטזיה, פילוסופיה וספרות גבוהה, יוצרים ספרים יוצאי דופן – אבל גם קצת תמוהים לפרקים. לכן הם מקבלים רק ציון לשבח.
מקום שלישי: תיקו! (כרגיל). צד שמאל של החושך – אורסולה ק. לה-גווין וחולצות אדומות – ג'ון סקאלזי
שתי יצירות שהדבר היחיד שדומה בהן זה ששתיהן זכו בהוגו.
מעבר לכך, צד שמאל של החשיכה הוא יצירה מדכאת, איטית ומהורהרת עם מסרים חברתיים, פמיניסטיים. חולצות אדומות, שזכה בהוגו האחרון, הוא יצירה פוסט מודרניסטית, מטורפת, משעשעת, קצבית שאם יש לה מסר – ואני בכלל לא בטוח שיש לה – הוא מיועד לקומץ כותבי סדרות המד"ב בעולם ולא לאף אחד אחר. אבל שניהם ספרים מעולים, כל כך בדרכו שלו.
מקום שני: Deadline – מירה גראנט
Deadline, הספר השני בסדרת Newsflesh, השאיר אותי ער עד אמצע הלילה. הייתי מרותק ומתוח עד קצות עצמותי בקשר לגורל הבלוגרים הלוחמים בזומבים שנדמה שכל העולם קם להכחידם. יצירת חרדה פנטסטית, עם עלילה פתלתלה ומפתיעה, דמויות נהדרות, דיאלוגים שכאילו נכתבו ע"י ג'וס וידון, וסופרת אחת שאין לה אלוהים. הספר הראשון, Feed, זכה במקום השלישי שנה שעברה, דיינו, קידום!
מקום ראשון: Leviathan Wakes – ג'יימס ס.א. קורי
תראו, אני קורא הרבה מד"ב ופנטזיה, ואנשים יודעים שאני קורא הרבה, אז מבקשים ממני המלצות לעיתים קרובות. בתקופה האחרונה ההמלצה הקבועה שלי, לכל מי ששאל, הייתה Leviathan Wakes. ספר שבתחומו, אופרת אקשן מד"ב רך, פשוט מושלם.
Leviathan Wakes הוזכר כבר יותר מדי פעמים בבלוג בחודשים האחרונים, אז אשאיר את זה קצר הפעם. אם אתם אוהבים מד"ב טכני, מד"ב שכתוב בשפה גבוהה ומלא רעיונות עמוקים ומקוריים, אז Leviathan Wakes ממש לא בשבילכם. כל השאר? רוצו לקרוא את הספר הזה! מה שיעבור לכם בראש בסוף יהיה 'אוף! זה היה כיף!'
"מה יזכור בעל הבלוג מ – 2013? שהוא קרא פשוט המון! בערך חמישים ספרים אם ספירתי אינה מטעה אותי. רובם בפורמט אלקטרוני בקינדל למרבה המצער."
אלוהים אדירים…מתי אתה מספיק?! טוב, אני יודעת שאני קוראת לאט ואתה מהר, אבל עדיין…
"יש לי בטן מלאה על קינדל וקוראים אלקטרוניים בכלל; בספרים רבים הם משנים, פוגמים ולפעמים פשוט הורסים את החוויה שמספק ספר מודפס מנייר. אבל דבר אחד בטוח: קינדל מאפשרת לצרוך יותר ספרים, יותר בקלות, ובמחיר זול יותר."
הצטערתי שלא פירטת כאן. אני נתקלתי בנתיים בכך שרכשתי ספר אחד (אחד מהספרים הקרבים של מועדון הקריאה שלך…) ומאוד לא נוח לקרוא אותו בפורמט שבו הוא מוצג. משפטים קטועים מהר מידי וכאלו…אני מסכימה בהחלט שהקסם של ספר מנייר לא מועבר לקינדל. גם מסכימה שהקינדל יותר נוח בכל פלטפורמה שהיא…ובוודאי זול יותר.
לא קראתי אף ספר מאלו שמוזכרים כאן למעט "צד שמאל של החושך". מסכימה לחלוטין עם כל מה שכתבת עליו בביקורת היפה שלך. מהורהר, איטי, וגורם להרהורים. כתוב מצויין.
יכול להיות שזה לא רק עניין של מהירות קריאה. בגלל שאני חי בברלין, אני מבלה הרבה בנסיעות, וזה זמן נהדר לקרוא.
אני חושב לכתוב פוסט שהוא שיר הלל לספר המודפס (בו נעסוק, בין השאר, בהשמצת קוראים אלקטרוניים כמובן:)). רוצה לעזור?
בקשר למה שאמרת: בעיה ברורה של הקינדל היא שהוא נותן פחות חופש עיצובי. ספר זה לא רק מילים, זה גם העימוד שלהם, גודל הדף, הפונט, הדרך שבה השורות נקטעות (כנראה לא שמו על זה דגש בספר שקנית) ועוד. זה חופש שהקינדל לוקח בגלל הגבלות טכניות.
לגבי הטענות עם הקינדל דווקא ממש קשה לי להסכים. יש לי את הקינדל שלי קצת פחות משנה ואני מאוהב בו לגמרי. עניין העימוד ממש לא מפריע לי, הוא היה מושלם עבורי בטיול הארוך שעשיתי (כולל טראקים) ובאופן כללי מאז שיש לי אותו אני קורא הרבה יותר. לא ממש מצליח להבין את הטענות נגד הקינדל (ובכלל קוראים אלקטרוניים).
ואם העליתי את העניין שאני קורא יותר אז למרות שכבר כתבתי את זה פה בעבר, אכתוב זאת שוב – הפוסטים של המדף הז'אנרי, אותו גיליתי רק בשנה האחרונה, הכניסו בי הרבה חשק לחזור לקרוא אחרי פגרה ארוכה מאוד. והרבה מרשימת הקריאה שלי מסתמכים על הבלוג.
ובגלל שהרבה פעמים קראתי ספרים בעקבות הביקורות בבלוג יצא שקראתי כמה מהספרים בסיכום:
חולצות אדומות היה חביב. זה היה הסקלזי הראשון שלי, וממש חיבבתי את הכתיבה הזורמת והכיפית להפליא, אבל המהלכים העלילתיים היו נוחים ופשוטים הרבה יותר מדי והסוף היה מוזר ואנטי-קליימטי (אני לא מתכוון לקודות שדווקא היו נחמדות והוסיפו עבורי נופך, אבל ההרגשה הייתה שהן באות על חשבון סוף ראוי לסיפור). עכשיו אני באמצע של קריאת השני של מלחמת האדם הזקן, שהוא די חלש ומתוסבך ללא הצדקה לטעמי. הראשון היה נחמד מאוד, אבל פחות מהקונצנזוס.
כאמור קראתי גם את טרילוגיית ניוזפלאש הנהדרת. דדליין באמת עצום, והאמת שחשבתי שיהיה אצלך במקום ראשון, כי הוא סופר ראוי והיה חוויית קריאה נפלאה ומטלטלת עם בניית דמויות למופת. דווקא בלאקאאוט נורא איכזב והיה ממש פושר לדעתי. נראה לי שאהבתי אותו הרבה פחות משאתה אהבת. אבל מירה גראנט עדיין סופרת מחוננת ביותר ואני מצפה מאוד לקרוא את הטרילוגיה החדשה שהיא כותבת. אני באמת עוצר את עצמי מלקרוא את הספר הראשון כי אני בעד לקרוא את הכל בבת אחת, ולא אוהב לחכות שנה שלמה אחרי קליף האנגר שומט לסתות.
את המקום הראשון שלך ציפיתי לקרוא בהזדמנות בעקבות הביקורת, אבל אני בהחלט משתדרג את המקום שלו ברשימת הקריאה שלי בעקבות הזכייה המרגשת בסיכום הזה.
זה תלוי איך אתה מתייחס לספר. אם ספר זה "אוסף מילים", שלא משנה יותר מדי באיזה פורמט הוא מוגש, אז קורא אלקטרוני הוא היינו הך. יש ספרים שאני מתייחס אליהם ככה ואז זה באמת לא מפריע לי.
אבל יש ספרים שהם לא רק אוסף מילים. הם עימוד (הערות שוליים רבות), תמונות או כריכה שסוחפות אותי לעולם אחר יחד עם המילים. למשל, כריכה של ספר הרפתקאות קלאסית ממורטת נותנת לי מין תחושת קריאה רומנטית אפילו לפני המילה הראשונה.
את שאר הטיעונים אשאיר לפוסט על זה, בקרוב, בתקווה, בלי נדר:)
מאד מחמם את הלב שקראת חלק גדול מהדברים פה!
אני,מאד חושש לגשת לחדש של מירה גראנט. אני מפחד שהיא תמחזר את השטיקים\גימיקים שלה, ושיותר מדי מהם יגרום לי לא להעריך אותם. משהו כזה קרה לי עם ג'ו אברקרומבי. עפתי לגמרי על טרילוגיית החוק הראשון כשסיימתי אותה. אחרי זה המשכתי לספר נוסף שלו, שהוא more of the same, ופתאום לא רק שלא סבלתי את הספר, אלא גם ההשקפה שלי על כל הספרים הראשונים הרבה פחות וורודה.
בקינדל הפשוט שלי באמת חסרות לי העטיפות. זו בהחלט מגרעה עבורי, אבל היא לא ממש מהותית או מפריעה לי. בעיקר חבל לי וזה מסתכם בזה.
עוד לא נתקלתי בספר שאיכשהו איבד איזה רובד או שהרגשתי כי החוויה אינה שלמה רק בגלל שאני לא קורא אותו בעותק פיזי.
זה מאפיין שחוזר על עצמו אצלי, וכך גם במוזיקה, העותק הפיזי הוא מאוד זניח בעיניי ועל אף שברורים לי היתרונות הלא מעטים לעומת הפורמט הדיגיטלי, זה לא מספיק כדי שאחזור לצרוך עותקים פיזיים (למרות שעם עניין הספרים, בעיקר בעברית יש כאלו שאני לא יכול להשיג בפורמט דיגיטלי אז אני רוכש פיזי). נראה שאנחנו רחוקים בדעותינו מהבחינה הזו. ועדיין מצפה לפוסט המדובר, ולו מסקרנות.
אני מבין את החששות שלך לגבי פרזיט של גראנט (והאמת בעקבות הטענה שלך, עכשיו גם אני מפתח קצת חשש) אבל יש לזכור שיש באמתחתה כבר לא מעט ספרים מעבר לניוזפלאש שהיא כתבה בשמה המקורי. לא יודע איך הספרים האלה, אבל להבנתי העלילות שלהם שונות מהותית מספרי מירה גראנט. אז אני אופטימי.
מצד שני, מהמעט שאני יודע על פרזיט (מעבר לנקודת המוצא הפנטסטית שתורמת המון לצפיות שלי מהסדרה) זה שלגיבור יש מאפיינים המזכירים את שון בדדליין. כך שבתיאור שטחי זה מרגיש כמו מיחזור.
זה לא שאני לא אקרא את הספר (ואני מקווה שכך גם אתה) אז כרגע כל הנ"ל אלו רק ספקולציות, השערות והתחבטויות שיפתרו (לטובה או לרעה) ברגע שאקרא את הספר.
אני בטוח אקרא אותו. אפילו בקרוב עם כל הדיבורים האלה. אין לי בעיה עם קליף האנגרים. נהפוך הוא! אני שואב הנאה מהציפייה לפתרון, לא רק מהפתרון עצמו (לפעמים אפילו יותר מהציפייה). ע"ע הפרק האחרון של העונה השניה של שרלוק הולמס.