קונצרט באלפים ב – Hölzig Alvier

התלבטתי קשות: האם ללכת לקונצרט מוזיקת האלפים במסעדה המשפחתית של Hölzig Alvier?

יהיה חשוך כשאחזור. אין תאורה בכבישים. 'זה לא מסוכן לרדת את האלפים באופניים בחושך?' גם גוגל סיפרו שירד גשם ותהיה סערה. 'זה לא מסוכן לרדת את האלפים באופניים כשהכביש רטוב?'

המארחים שלי, זוג שוויצרים בגיל העמידה, חושבים שאני בכיין. למי שגדל פה כל מה שאמרתי זה שיגרה של גיל שמונה. 'לך, תהנה ותפסיק להתעצל'. יש צדק בדבריהם. לא היה לי כוח לטפס את תשע מאות המטרים לאלוויר.

אבל טיפסתי. החלפתי חולצה לאחת יפה רגע לפני שנכנסתי למסעדה. המרפסת, בה יהיה הקונצרט, הייתה כמעט מלאה. אנשים חלקו שולחנות. הוסיפו אותי לשולחן עם שלושה שוויצרים הרריים.

הזמנתי בירה וניסיתי לפענח את התפריט. לא רק שהוא כתוב בשוויצרית, הוא גם כולל כמעט אך ורק מאכלים מקומיים.

Türggeribel (סוג של פולנטה שמנה אם הבנתי נכון), Schoope גבינה (גבינה ולחם מטוגנים ביחד – אם הבנתי נכון), Vermicelles (פירה רימונים עם חמאה, סירופ סוכר, מי דובדבנים וסוכר וניל, אם הצלחתי להבין) או  'פלפל כבשה' (ממש לא הבנתי מה זה).

בסוף לקחתי קציצות סלק ברוטב לימון ואיזה עשב מקומי. היה מעולה למען האמת.

שלושת השוויצרים סביבי דיברו בינם לבין עצמם. לא הבנתי מילה. מדי פעם הם התעניינו מי אני ומאיפה באתי.

אמרתי שאני מישראל ('אוי, מלחמה, לא כיף'), ושאני ישן עכשיו בבוחס, העיר המפתחת שלמטה (כבר עשרת אלפים תושבים). הם השמיעו שריקת הערכה. 'סוער שם למטה עכשיו, אה?'

בינתיים התזמורת התפטמה באוכל. לא היה ברור לי איך הם ינגנו אחרי זה. אבל הם התחילו, בדיוק ב – 20:00. דייקנים לפי התוכנית כמו שעון שוויצרית.

בשנים האחרונות התחלתי מאד להיות בעד להאזין במקום, למוזיקה המקומית שלו. בברלין התחלתי ללכת לקונצרטים בכנסיות בימי ראשון.

הצלילים הראשונים של ה – Hendermoos Buebe לא היו מרגשים. הם רביעייה: אקורדיון ושלושת כלי מיתר.

אבל אז הם המשיכו, ומדי פעם תרמו קולם במין גירסה עדינה של יודל. והקהל הצטרף פה ושם, והנוף של האלפים נשקף מהמרפסת. וגם הבירה שיחקה תפקיד.

אני לא יודע עד כמה הייתי אוהב את זה בבית. לא מצאתי איפה לקנות דיסקים שלהם. אבל באותו הרגע, עם האווירה והאנשים והאוכל – זה היה קסם אמיתי.

הקונצרט נגמר רגע לפני שהמשיך. אצתי, תרתי משמע, בחזרה למטה. לבוחס.