מועדון הקריאה מפגש 10: פרזיט – מירה גרנט
[המפגש העשירי של מועדון הקריאה של הבלוג! פרטים על המועדון יש פה (כולל רשימת ספרים עתידיים). הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]
שונן מגווייר היא מחשובות סופרות המד"ב\פנטזיה של המילניום הנוכחי. לא, רגע. אתנסח מחדש: שונן מגוויר היא מחשובות סופרות המד"ב\פנטזיה אי פעם!
ראיות? בחמש(!) השנים שמגוויר כותבת, היא הספיקה לזכות בפרס קמבל לסופרת חדשה (שמוענק בטקס ההוגו). היא הייתה מועמדת לפרס ההוגו על כל ארבעת הספרים שכתבה תחת שם העט 'מירה גרנט'. ב – 2013 היא קבעה שיא: חמש מועמדויות הוגו בשנה אחת!
כמה סופרות יש עם רקורד כזה? אורסולה לה-גווין, קוני וויליס, לויס מקמסטר בוז'ולד. אפילו אם שכחתי מישהי, אין להכחיש שתוך חמש שנים מילאה מגווייר קורות חיים של גדולות הסופרות.
למרות זאת, מהשיח העברי ברשת היא נפקדת כמעט לגמרי.
יש לזה כמובן סיבה מאד ברורה: הספרים שלה לא תורגמו לעברית. ואינטרנט שמינטרנט, הקורא הישראלי עדיין נידון משמות שהוא שמע בעברית מתישהו. כך עברה טרילוגיית NewsFlesh המופתית של מגווייר מתחת לרדר. כך גם לא דיברו על ספרה שהיה מועמד להוגו שנה שעברה: פרזיט.
פרזיט הוא יופי של ספר בכל קנה מידה, חוץ מקנה מידה אחד: זה של מירה גרנט. כי למרות שפרזיט ספר מצוין, הוא פשוט פחות טוב משלושת ספריה הקודמים של גרנט.
]סאלי מיצ'ל עברה תאונה ונכנסה לתרדמה. ההורים בהלם, הרופאים חסרי אונים ומציעים את הפתרון הרפואי האולטימטיבי: לנתק אותה מהמכונות.
אבל רגע לפני שהם עושים זאת קורה הבלתי-יאומן: סאלי מתעוררת! היא סובלת מאמנזיה מוחלטת. את השפה האנגלית היא שכחה לגמרי, שלא לדבר על איזה סוג בירה מועדף עליה.
שש שנים עברו.
סאלי, שכנראה הייתה גאון בעברה, למדה בזמן הזה לדבר בשנינות ווידונית מושחזת. תחומי העניין שלה: כלבים, צמחים טורפים, פרזיטים והחבר הרופא שלה. עכשיו היא יודעת את הסיבה שהיא התעוררה מהקומה. קוראים לה: סימבוג'ן™.
מה זה סימבוג'ן™? זה פרזיט מסחרי נגד מחלות. בשנת 2027 הוא החליף את הסמראטפון בתור הדבר החם שיש לכל תושב כדור הארץ. סימוג'ן™ הוא סוג של כדור פלא. קונים שתל כזה (יש גירסא 2.0, 3.0, גלקסי 5 וכו'), ואומרים שלום לכל המחלות! שמעתי שהוא אפילו מרפא האנגאובר!
באותו הזמן שסימבוג'ן™ בשיאו, מתגלה מחלה חדשה: 'מחלת השינה'. סוג של מגיפה לא ברורה של אנשים שהמוח שלהם פתאום נכבה, והם מתחילים להתהלך כמו מתוך שינה.
כמובן שאף אחד לא משער על דעתו שיש קשר בין שתל הפלא החודרני שרק עתה חדר לשוק לבין המחלה החדשה שרק עכשיו התגלתה. כמובן שאף אחד לא קורא לחולים 'זומבים'. כי מי יעלה על דעתו לעשות את הדברים הללו?!
מי? אני אגיד לכם מי: סאלי מיצ'ל והחבר שלה. מפה גולשת העלילה למותחן מורט עצבים מלא קונספירציות, טוויסטים ולא פחות חשוב: הרבה מאד פרזיטולוגיה: תורת הפרזיטים.
למרות שהגילויים הגדולים של המדע במילניום הנוכחי לא היו בפיזיקה, והבאז הגדול נמצא בביולוגיה ומדעי המוח, רוב ספרי המד"ב עדיין מדברים על קרבות חלל ועולמות חדשים.
זה לא מאד מפליא. תחומים כמו ביולוגיה, רפואה או במקרה הזה: תורת הפרזיטים, הם נושאים לא מאד סקסיים לציבור. כמה ספרי מדע פופולרי על תורת החיסונים אתם מכירים?
אבל למירה גרנט יש כשרון נדיר לכתיבה מדעית. היא מספרת על פרזיטים, נוקבת בשמות הלטיניים הנכונים שלהם, מדגישה אצל כל אחד את ייחודו, וכל זאת בלי לשעמם לרגע. מישהו יודע איך שוכרים אותה לשכתב את המאמרים שלי?
התחום שסובל מעודף הפריזטולוגיה המדעית הזאת הוא העלילה. כן, יש מתח וכמה קטעים שיכנסו לקטגורית 'קטעי האקשן' בסיכום השנתי שלנו. אבל, בגדול, הדברים פשוט צפויים. זה די מדהים לסופרת שבכל אחד משלושת הספרים הקודמים שלה קיבלתי בוקס עלילתי לפנים שהשאיר אותי מתנדנד כמה שעות.
מירה גרנט נורא מנסה לתת טוויסטים בספר. היא גם נורא רוצה, כמו שצריך, שהטוויסטים האלה יהיו הגיוניים. התוצאה היא, שהטוויסטים פשוט צפויים. עשרים עמודים לפני כל טוויסט כזה מצאתי מורט לעצמי את השערות וחושב 'אלוהים, איזה דבילים? איך הם לא מבינים מה קורה?!'
הרע בסיפור הוא הקואופרטיב. זה שהמציא את סימבוג'ן™. זה רע קלאסי של מד"ב מודרני. לחברה גדולה אין פנים, היא יישות חיה ונושמת לא אנושית. היא לא מחויבת לעקרונות מוסר, אלא רק לעקרונות משפטיים. כמו מאפיונר קלאסי, כל מה שמעניין אותה זה כבוד ("תדמית" בשפה תאגידית) וכסף.
יש עכשיו כל כך הרבה ספרים על תאגידים קרי לב. על מנהלים שהם תמיד, אבל תמיד, פסיכופטים במסווה. זה מגיע הרבה פעמים עם הסטטיסטיקה הפופולרית שאחוז הפסיכופטים מבין המנהלים גבוה מאשר זה שבשאר הציבור. והדברים האלה עובדים עלי! קשה לי לראות עצמי עכשיו עובד בשביל תאגיד גדול. לא ברור אם אני קורבן לשטיפת מוח או אחד שראה את האמת.
מה ההבדל בין פרזיט לבין הטרילוגיה הקודמת המופתית של גרנט, NewsFlesh? מלבד ההבדלים שכבר צויינו, יש הבדל אחד גדול נוסף: מגניבות.
NewsFlesh הייתה הדבר הכי מגניב אי פעם. בלוגרים נגד זומבים! ולבלוגרים יש ארסנל נשק עם רובי ענק! ב – NewsFlesh הייתה חבורה סטייל 'חבורת סקובי' של באפי. כל דמות הייתה בונבוניירה.
בפרזיט הזומבים הם לא באמת זומבים. אין כמעט רובים. הדמות הראשית סובלת מאמנזיה, שזה טוב ויפה ומעניין, אבל לא מגניב במיוחד. הגיבור השני, בן זוגה, הוא רופא ואדם כל כך מושלם שהוא גורם לסופרמן להגיש מעורער מוסרית.
יש עוד נסיון להעלות, באמצע הספר, דמות "מגניבה" יוצאת דופן או שתיים. אשה קטנה שאוהבת לחתוך אנשים למשל. אבל, נו, מירה גרנט היא לא טרנטינו.
אני חצוי בקשר לפרזיט. מחד, זה ספר מצוין. מד"ב מקורי, מותח שמשאיר טעם לעוד. מאידך, הוא פחות טוב מהרף שהסופרת קבעה לעצמה.
אולי הבעיה היא קצב הכתיבה של שונן מגווייר? בין 2009 ל – 2013 כתבה 13 ספרים! זה בלי לספור נובלות וסיפורים קצרים. זה קצב של פיליפ ק' דיק.
כשכותבים כל כך הרבה, ולא משנה כמה כשרון יש לך, אין זמן לשייף את הפינות. יש לפרזיט בסיס עלילתי נהדר. עם קצת יותר זמן היה אפשר להקצע אותו. להחביא את הטוויסטים עד רגע לפני הגילוי. להגדיל את מקומם של הצמחים הטורפים בעלילה – ובעיקר, לתת לו תבנית נחרצת יותר.
זה לא קרה. לכן השורה התחתונה היא שפרזיט הוא ספר מצוין ומומלץ, אך בהחלט היה יכול להיות הרבה יותר טוב.
פרזיט – מירה גרנט [אמזון
[כאמור: ספויילרים בתגובות חופשי]
אני אהיה הראשון שמספיילר:
אז נכון שפימפמתי את הספר בתור ספר זומבים. אבל עכשיו, אחרי הקריאה – הוא ז'אנר בדיוני אחר לגמרי, נכון? חוטפי גופות.
אני ממש אהבתי את הספר.
כנראה יש לי "יתרון" משמעותי עלייך, לא קראתי אף ספר אחר של גרנט\מגוויר (דרך אגב, האם יש הבדל סגנוני בין הספרים שהיא כותבת תחת כל אחד מהשמות?).
למרות ההמלצות המאוד חמות שלך על טרילוגיית newsflash הקונספט של זומבים Vs. בלוגרים לא משך אותי יותר מדי. עם כי, עכשיו לאחר פרזיט, אני כבר השתכנעתי, והטרילוגיה הקודמת נכנסה לרשימת הקריאה.
אז בקיצור, ניגשתי לפרזיט.
(מכאן והלאה ספוילרים…)
בעמודים הראשונים, הוא מתחיל במין פרולוג שהינו יומן מעבדה בוידאו. וכתוב בצורה תסריטאית. השילוב של כתיבה תסריטאית עם המון מילים טכניות בפרזיטולוגיה גרמו לי כמעט לזנוח את הספר.
אבל מיד כששורדים את הפתיח הקצר (שחוזר לבקר בתחילת כל חלק של הספר, אבל אז כבר הקורא מספיק להבין יותר על מה הם מדברים) מתחילה העלילה, ודי מהר מתחילים לצלול אליה.
בכל הנוגע לזומבים, אני יותר אוהב את היצירות מהסוג הזה שמטפלות בפריצת המחלה, ובהתמודדות של הגיבורים והציבור עם המגיפה המתפשטת, מאשר היצירות שמתרחשות בעולם שכבר מלא כולו בזומבים רעבים.
בפרזיט מתעסקים לא מעט בהיבטים הביולוגיים של המחלה, ובחיפוש אחר מקורותיה, ושיטות אבחון וטיפול, ולמרות שאני מבין מעט מאוד בביולוגיה (ובעצם אולי בזכות זה), ממש אהבתי את כל החלק המדעי הזה של הספר.
מבחינת העלילה, אני מסכים שלפחות חלק מהטוויסטים היו צפויים למרחוק, ובעיקר הטוויסט שחותם את הספר שעוד לפני האמצע הבנתי אותו. באופן כללי אני חושב שיותר נהנתי מהחצי הראשון של העלילה בו עדיין היו מספיק תעלומות, בערך עד הקטע שהם פוגשים את הדוקטורית הנעלמת. מהרגע שהם מגיעים למעבדה שלה, לי לפחות די נפתרו כל השאלות, ומכאן העלילה ממשיכה להתגלגל לעוד חצי ספר בזמן שהדמויות הראשיות מסרבות להכיר בתשובה למרות שהיא ממש ברורה (אבל יש לומר לזכותה של סאלי, שמספר פעמים לאורך המחצית הזו היא מודה בפני עצמה שהיא בכוונה נמנעת מלהגיע למסקנות שהיא לא רוצה להגיע אליהן).
אבל למרות המגרעות האלה, גם החצי השני מהנה, בזכות קטעי אקשן טובים, ובעיקר בזכות דמות אחת שמצטרפת בחצי הזה…
אז בנוגע לדמויות,
את סאלי כדמות ראשית אהבתי, הקונפליקטים עם האמנזיה ועם הפער בין איך שהמשפחה שלה זוכרת אותה לאיך שהיא היום היו נחמדים. פחות אהבתי את הפוביה שלה מרכבים ממונעים, זה די ממצה את עצמו אחרי הפעם הראשונה, ואחר כך כל פעם מחדש היא מתעקשת לתקוע את הסיפור בגלל שמישהו התעטש בזמן נהיגה.
אבל בסופו של דבר כל גיבורה עם אהבה גדולה לבעלי חיים, שבאמצע הספר מאמצת כלבה מבלי להסס מיד לאחר שהבעלים שלה נהיה זומבי מול עיניה, מיד קונה אותי 🙂
והעובדה שחלק עיקרי מהדאגות של הגיבורה הוא איך הכלבה החדשה שלה תתמודד עם האסון המתהווה, בהחלט יצרו אצלי הזדהות.
נתן הוא אכן מושלם מדי, לא מעניין.
אבל את טנסי שמצטרפת באמצע הסיפור כבר ממש אהבתי. והיא לבד מצליחה להחזיק את החצי השני של הספר. השילוב בין הנטיה לאלימות לבין הסגנון חסר הטאקט שלה היה ממש מגניב בעיני. ובסוף הספר מצאתי את עצמי בעיקר מחכה לסצינות שלה. מקווה שהיא תצליח לשרוד גם לספרים הבאים…
מה שקצת הפריע לי בספר, זה שלאט לאט הוא הופך לטלנובלה משפחתית דביקה.
למה 90% מהשחקנים הראשיים בעולם הזה צריכים להיות קשורים משפחתית איכשהו?!
למעשה, חוץ מה-bad guy עצמו, עד סוף הספר אנחנו מגלים שכל מי שיש לו איזשהיא חשיבות בהתמודדות עם המגיפה הזו קשור משפחתית בצורה זו או אחרת לגיבורה.
אני חושב שהספר היה עובד סבבה עם קונפליקט הורה-ילד אחד, לא היה צריך לזרוק פנימה עוד כאלה.
בסופו של דבר למרות מגרעות קלות, היה ספר מעולה, ואני ממש מצפה להמשכים שלו
השורה התחתונה שלנו זהה, כן?
יש קטע מוזר שלא הבנתי. כשהם מגיעים למעבדה של הדוקטור והיא מספרת להם איך היא "השתילה" פרזיטים (טפילים?) באנשים בקומה, סאלי ישר חושבת שהיא אולי פרזיט. ואז הדוקטור מרגיעה אותה עם איזה תירוץ ש"זה לא יכול להיות, בגלל <שקר כלשהו>".
זה קטע קצת תמוה לאור ה"טוויסט" הסופי. בטח היה פה נסיון "להרדים" את הקורא. אבל הוא א. היה לא מתוחכם ו – ב. באיזשהו שלב היה כל כך ברור שסאלי היא פרזיט, שהתחלתי לחשוב שבדיתי את הדיאלוג הזה 😀
עוד הזכרת לי:
א. כלבים זה אדיר! איך שכחתי לציין את כמה הכלבים מוסיפים לספר?
ב. טנסי בהחלט כיפית. אבל ברור מההתנהגות שלה שהיא לא אנושית. יכול שבגלל זה לא עפתי עליה לגמרי. אולי זה יתוקן בהמשך.
מה שכן, מכל הספרים עם דמויות לא אנושיות, הדמויות הלא אנושיות שיש פה הן הכי מעניינות.
כנראה שכן.
התכוונתי שהתגובה שלי תצא יותר נלהבת אבל בסוף יצא שהדגשתי יותר את המגרעות הקלות.
נו שויין…
אכן, הניסיון הרדמה הזה של סאלי והקורא היה די עלוב.
ניימן, אני זוכרת את הסצנה הזו ככוללת גם מבט חמלה (או משהו כזה) על פניה של הדוקטור, כלומר, היא יודעת בבירור מה סאלי, אבל היא לא רוצה לאלץ אותה להבין את זה עד שהיא לא תהיה מוכנה (או איזה שיט פסיכולוגי כזה).
אבל החבר והדוקטור היו מופתעים בסוף מהגילוי המרעיש ב – MRI, לא?
תהייה לגבי החבר:
הייתכן שהוא פרזיטופיל (אדם שנמשך לפרזיטים), ולכן לא גילה לסאלי על מצבה למרות שהיה מודע לכך לכל אורך הדרך?
ספויילרים וגו׳…
קודם כל לגבי הדמויות – סאל הייתה לי הרבה יותר מדי רגשי, ומכיוון שכל הסיפור היה בגוף ראשון, אם לא התחברת אליה (ולא התחברתי בשום שלב) – לא כל כך היה לך למי להתחבר. וזה מינוס ראשון, ורציני.
שאר הדמויות הרגישו לי די שטוחות, ולא זכור לי איזו דמות שהתפתחה יותר מדי. אולי המנכ״ל שחשף ׳רגשות׳ בשלב מסוים שנראו לסאל כנים.
לגמרי מחזק את מה שנאמר לעיל לגבי החבר שלה (אני חלש בשמות, מתנצל) – דמות מושלמת מדי, ובכלל כולם היו מבינים מדי מסביב כשזה היה נוח לקו העלילה (אסור להכניס כלבים לדירה – אה, אבל אם זה כלב של עובדת שלך שמתה בפתאומיות, בסדר. אה, ואם חברה שלך רוצה לעבור פנימה עם עוד כלב (גדול! לברדור!) – גם אחלה.).
זה הדמויות.
הטוויסטים – אמרו מעליי את הרוב. לי הייתה תחושה שלא רק שהטוויסטים היו צפויים, אלא שהם נכתבו במפורש או כמעט במפורש חמישים עמודים קודם, ואז הוצגו כטוויסטים מפתיעים (הייתה לי דוגמה לזה, אבל זכרוני החלש…). זה קצת היה מגוחך.
ניטפיקינג –
1. העסק עם ההאזנות – כל פעם שהזכירו איזה ׳משבש תדרים׳ כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה ׳הלו! ומה אם זה מכשיר הקלטה שמשדר את התוכן שלו לפי בקשה מבחוץ? יעני יכלו להקליט ולשמוע ה-כל, רק באיחור של איזה חמש דקות כשלקחו את הספר ההוא לחדר אחר.
2. כל הסיפור עם אבא שלה שריתק אותה לחדר היה כל כך מאולץ עלילתית שזה עצוב. מה, לא יכול לקחת אותה מחוץ לבית לסיבוב באוטו באיזה תירוץ? לא יכול לשים מוזיקה בפול ווליום ולדבר איתה (היוש ׳הפירמה׳ של ג׳ון גרישם)?
מעליב.
3. אותו דבר לגבי כל המעקבים שאיבדו, או לא איבדו, או כן איבדו. ופתאום הוא מגיע למעבדה הסודית שלוש פעמים בשבוע, ועדיין לא מצליחים לעקוב אחריו…
4. ׳מגיעה לך זכות בחירה, כמו שלנו הייתה׳ – תגידו, אתם רציניים? יש לכם מלחמת קיום, בה אתם מוכנים להרוג את כל מי שרק צריך, אבל פה אתם משחקים לפי חוקים מוסריים? למה? (כי דמות ראשית.)
ולבסוף, ואולי הדבר שהכי הפריע לי – מי לעזאזל מסיים ספר ב׳המשך יבוא׳. מה זה תכנית טלוויזיה סוף עונה? מה זה משחקי הרעב 2.5? (בקולנוע) בחיאת עולב.
ברשימת היתרונות?
ספר קריא מאד. היא יודעת לכתוב בצורה שוטפת. כל ענייני הפראסיטים עברו לי מעל לראש (הביולוגיה), אבל נראה שהושקעו שם מחשבה ומחקר.
לא הבנת! משבש הקליטה הוא בכלל חפץ קסום! איך אחרת אפשר להסביר את זה שאין לו טווח, אלא "מקום"? כלומר, אם הוא נמצא בבית, אז הוא חוסם את הקליטה של כל הבית – לא משנה עד כמה גדול הבית.
מסכים עם רוב מה שכתבת. מבחינתי זה שהיא כותבת שוטף, יש מתח (ויש הרבה קטעים מותחים – נגיד – מצור הזומבים על הבית של סאלי) – מספיק לי כדי לאהוב את הספר.
מצור הזומבים על הבית של סאלי היה גרוע רק בגלל התגובות המעפנות שלה.
ולמה להתקשר בכלל לסימבוג׳ן ולא לאבא שלה קצין בכיר במשמר הבריאות?
די ברור שהיא מאוהבת בבעלים של סימבוג'ן ובגלל זה היא התקשרה אליו. זה טוויסט ענק שיתגלה בסוף הספר השני. מן הסתם הסידרה תסתיים בחתונה שלהם ("חתונה חוטפי הגופות")
טוב, די שנאתי את הספר הזה :/
ברור לחלוטין מהספר סובל מאוד מעומס העבודה של מירה/שאנן. הרישול נמצא לכל אורך הספר ובבירור לא שכתבו וערכו אותו מספיק. ואני ממש מסכים, הספר הזה הוא ממש לא מיועד למי שיש לו היכרות עם מירה גרנט. אבל זה לא רק בגלל הסגנון של הסופרת שממשיך גם לפה, אלא כי הוא מתפקע בהעתקות נטולות בושה מהטרילוגיה הקודמת והראשונה של גרנט – ניוזפלאש. למשל, המדענית המטורפת בעלת הסיפור הטראגי שפועלת במקום נטוש ומבודד; הבחורה חסרת הטקט והעכבות שהיא סוג של רמבו; המשפחה הנוראית בעלת הקיבעון על בן משפחה שאינו עמם עוד; כלבים; מבנה הפרקים; ציטוטי שירה/ספר ילדים ועוד.
זה לא משנה איך מגיעים לספר, אם קראת את הספרים הקודמים של גרנט, – תתאכזב. פראזיט הוא לא יותר מצל חיוור ביותר של ניוזפלאש.
הדמויות –
לא סבלתי את סאל. היא דמות משעממת וחסרת אישיות שמסתובבת בעולם עם בן הזוג המשעמם וחסר האישיות שלה פעורת עיניים, לא מבינה כלום ולא עושה דבר חוץ מלהיכנס להיסטריה חסרת פרופורציות כל כמה עמודים כשמישהו לא נוהג לטעמה (וזה בעצם בשל תאונה שלא רשומה לה כלל בזיכרון!). אני יכול להבין שסאל ככה כי היא דף חלק בגלל התאונה/השתלטות הפראזיט. אבל אם כתוצאה מזה אנחנו מקבלים דמות ראשית מספרת שהיא שעמום עצום אז זו בחירה כושלת וכתיבה רעה. ומה העניין איתה בכלל, רגע אחד היא סתומה לגמרי, לא מצליחה להבין שום דבר בעל הקשר מדעי, ורגע אחר היא מסיקה באופן עצמאי לחלוטין ניתוח מצב מעורר התפעלות ושולפת ללא עזרה תיאוריות ביולוגיות מסובכות שהופכים אותה לבת שיח שווה למדען המפורסם והעשיר בעולם (בפגישה האחרונה שלה עם ד"ר בנקס) ואז רגע אחרי היא שוב סתומה לגמרי ולא מצליחה להבין מה קורה למרות שנותנים לה רמזים עצומים.
ד"ר קייל וטנסי נחמדות ומהוות שינוי אווירה מרענן לזוג התפל הנ"ל. העניין הוא ששתיהן מועתקות אחד לאחד מספרים אחרים. אז זה הרבה פחות מעניין והתחושה של המחזור לא עוזבת.
בני המשפחה של סאל כל כך מעצבנים ולא עקביים. בחלק אחד של הספר הם מאושרים שיש להם את סאל החדשה שהיא נוחה ונחמדה אליהם לעומת סאלי הישנה שהייתה בעייתית ורעה אליהם. ובחלק אחר, אחרי שסאל כמעט מותקפת בידי זומבים בביתה ואז נפגשת עם בן זוגה הם מתנהגים אליה כאל בוגדת במדינה. זה מופרך לגמרי ומרתיח.
הטוויסטים –
כמובן שזה שסאל היא פראזיט ראיתי מגיע משלב מוקדם בספר, כמו כולם. העניין הוא שהייתי בטוח שממש תיכף הם מגיעים לטוויסט הזה, אבל רגע הגילוי סרב להגיע ובמקומו הגיעו דווקא ניסיונות כושלים לשכנע אותנו שיש סיבות מוצקות שסאל לא יכולה להיות פראזיט (יש רגע אחד שסאל אומרת ללא בסיס כי היא לא יכולה להשתנות בגלל שיש לה צלקת במוח מהתאונה, וסימבוג'ן למעשה בודקים אותה כדי ללמוד את הפציעה וההשלכות שלה. ואני מדגיש שזה לא נאמר בשום מקום לפני כן, wtf?). ואפילו ממש רגעים לפני שמגיע הטוויסט, ניית'ן וד"ר קייל מכחישים את האפשרות שהיא פראזיט. רישול צורם במיוחד.
לא האמנתי לרגע ששרמן מת, אבל התגלותו כרע נראה לי מאוד תלוש. בהתחלה הוא דמות מגניבה לחלוטין, לא צפויה וייחודית. אחרי ההופעה הראשונה שלו מעיפים אותו מהספר ורק בסוף הוא חוזר כדושבאג גנרי ומשעמם. אוף.
מעבר לכל זה, הספר פשוט משעמם כל כך. כל החצי הראשון (250 עמודים!) לא קורה שום דבר. סאל עובדת במכלאה, סאל עוברת מאות בדיקות בסימבוג'ן, סאל היסטרית במכונית, סאל אוכלת אוכל מקסיקני עם ניית'ן. בין לבין יש גם את אירועי ההתפרצות שהם מסתוריים מדי ומתוארים בדרמטיות מוגזמת מדי עד שלא הזיזו לי בכלל. ואז בשלב מסויםכל מיני דמויות מתעקשות לדקלם באופן מבשר רעות וטרחני ביותר חלקים מספר ילדים שאף אחד לא מכיר חוץ מהן. כשהזוג מגיע למעבדה של ד"ר קייל העלילה מתחילה להיפתח קצת, מקבלים יותר רקע, מתחילים להבין מה הולך ויש כמה קטעי אקשן, אבל עדיין זה היה רחוק מלרתק אותי. סביר מאוד בגלל שלא התחברתי לאף אחת מהדמויות.
הדברים הטובים –
מירה גרנט כותבת מדע בצורה כל כך רהוטה וזורמת שזה תענוג. היא בונה עולם ונכנסת לקרביים המדעיים שלו וזה לא מפסיק להרשים. הצורך שלה לכתוב ספר זומבים שנקודת המוצא של ההתפרצות היא כל כך מקורקעת ומנומקת עד שממש אפשר לדמיין בקלות מצב עתידי בו האפשרות הזו אכן מתרחשת (ולכן זה לגמרי ספר זומבים מבחינתי) – מעורר ההערצה מבחינתי. הבעיה היחידה פה זה שהיא פשוט עשתה את זה כבר. את כל זה. ממש לא מזמן ובצורה מופתית! אפשר לטעון שהרעיון בספר הנוכחי זה שהיא רוצה לעקוב אחרי התרחשותה של ההתפרצות ישר מנקודת האפס, לעומת ניוזפלאש שם סיפור ההתפרצות מסופר בדיעבד והעלילה לא מתרכזת בו. אבל הבחירה הזו משאירה לגרנט מרווח מאוד מצומצם של מקוריות והיא למעשה כושלת בזה לגמרי.
הדיאלוגים של סאל עם בני משפחתה היו מאוד טעונים ודרמטיים מבחינה טובה. זה יצא מוצלח כי הוריה כל כך נוראיים שהיה ממש נעים לקרוא איך סאל מוכיחה אותם וצולפת בהם עם לשונה.
כפי שכתבו כבר בתגובות, הכלבים בספר מוסיפים הרבה, והקשר של סאל והכלבה שלה בברלי הוא מקסים למדי.
לבסוף, אילולא זו הייתה מירה גרנט שהדהימה אותי לחלוטין עם הטרילוגיה הקודמת שלה, הייתי זונח לגמרי את הספר במהלך החצי הראשון שלו. כרגע אני בראש שלא להגיע להמשכים כשיגיעו, אלא אם כן אתקל בביקורות ממש משבחות. אין כרגע שום דבר שמושך אותי לדעת לאן הסיפור מתקדם. מצד שני, גרנט כבר הוכיחה מה היא יכולה לעשות עם הספר השני בסדרה כלשהי, אז אין לדעת.
** יש לי תהיה –
ממש בתחילת הספר יש לסאל פוביה חמורה משיניים, ובמיוחד מהחיוך מלא השיניים של הפסיכולוג שלה. אבל ברגע שהקטע הזה נגמר אין יותר זכר לפוביה הזו. מה נסגר עם זה? האם זה אני שלא קראתי נכון את הקטע הזה או שיש כאן פשלה?
היה עוד איזו פגישה בחצי השני של הספר שהשיניים אוזכרו. זה היה בהקשר חיובי "היה לו חיוך חושף שיניים, אבל בגלל <שקר כלשהו> זה לא הטריד אותי".
אותי היעדר הצמחים הטורפים הטריד הרבה יותר מהשיניים. ראשית, כי אני אוהב צמחים טורפים. שנית, כי יש סצינה מפורטת בהתחלה שעוסקת בהם, ואז הם נופלים לגמרי מהספר. לפחות שיספרו מה קרה עם הצמח המלכותי שהיא קנתה!
יש פשוט המון פאשלות בספר – וזאת לעומת כמעט אפס פאשלות בשני הספרים הראשונים של NewsFlesh (את הספר הראשון, Feed, לא אהבתי בעמודים הראשונים כי הוא נראה לי מהוקצע מדי).
אני אמשיך בכל מקרה להמשכים. כי אני מת על הכתיבה של מירה גרנט. התלונות שיש לי הן על העלילה, ועל כך שהספר לא ברמה של פיד. אבל הכתיבה נהדרת. מקסימום אתייחס אליו בתור הארי דרזדן משופר: משהו שאמור להיות כיף לקרוא בימים קשים.
אני לא חושבת שחוסר העקביות של המשפחה שלה חסרת הגיון, או לכל הפחות של האם והאחות. איך אמורה משפחה להתנהג כשהבת שלהם, גם אם הייתה ילדה מרגיזה ובלתי נסבלת, מוחלפת במישהי אחרת – שנראית בדיוק כמוה? זה תהליך אבל שאני יכולה בהחלט להבין.
אני מסכימה שאת התגובה של האבא – שרגע אחד אוהב אותה נורא וברגע הבא משחק עליה משחקי מלחמה פסיכולוגיים קצת פחות קניתי.
אגב, אם כבר מתייחסים להשוואה לניוזפלאש – אני חושבת שמדובר דווקא במשפחות אחרות, גם אם שתיהן מקובעות על בני משפחה שהן איבדו. המשפחה בניוזפלאש הרבה יותר קיצונית בהתנהלות שלה, והסיבה היחידה למעשה שהיא הייתה בכל זאת אמינה בעיניי היא שמדובר בעולם אקופליפטי משהו.
אוקיי אוקיי שיכנעתם אותי!
הולך לקרוא את Newsflesh…
ותחזור לספר לחבר'ה..?
זו נראית לי המסקנה המתבקשת. אם כי הוא יצטרך להיות ממש טוב כדי לקרוא את ההמשכים של פרזיט…
אתחיל בכך שאני עוקבת בעניין רב אחרי ההמלצות המשובחות שלך לספרים מצוינים
אהבתי מאד את הספר הראשון בסדרת
Newsflesh
ובכלל אני מתה על הז׳אנר הזומבי
ממש חיכיתי לקרוא את פרזיט בתקווה שמירה הנפלאה תדע לשלב את הז׳אנר עם האספקט היותר מדעי ורפואי… אבל….האמת…התאכזבתי הפעם
כמו שציין מגיב לפני, הספר פשוט משעמם! לא מותח, לא מפחיד, עלילה לא אמינה, לא התחברתי בכלל לדמות של סאל ו…התבאסתי
הפעם היא לא הצליחה לדעתי לייצר את המתח שיוצר את כל העניין וההנאה בקריאה
המלצה שלי
תבדוק את הטרילוגיה החדשה של
Manel Loureiro
סופר ספרדי צעיר שעשה עבודה כיפית ומלאה באקשן – אני ממש נהניתי-
תודה על המחמאות. אני אישית דווקא פחות מת על הז'אנר הזומבי – לכן הפליא אותי כשכל כך אהבתי את מירה גרנט. את פרזיט, אגב, אני בכלל משייך לז'אנר חוטפי הגופות. כי הם לא באמת זומבים..
אבדוק – בחיים לא שמעתי על Manel Loureiro. איך הגעת אליו..?
כמו שאני מגיעה בדרך כלל לספרים שלי (חוץ מהבלוג שלך כמובן) ע"י שיטוט אקראי בספרייה העצומה של אמאזון…
יש לו המון ביקורות חיוביות ורציתי לנסות דווקא ספר מתורגם (מספרדית לאנגלית) כי האמריקאים די השתלטו על כל הז'אנר הזה.
אבל זה למי שבאמת נהנה מהמתים המהלכים הקלאסיים…
וכן היא באמת חטאה והפכה אותם לחוטפי גופות / תולעים שתלטניות
נו באמת…
מד"ב? אני לא בטוח…
http://boingboing.net/2014/10/17/mind-controlling-parasites-an.html