המדף הז'אנרי: מגרש השדים – ויליאם בלאטי

ב – 23:20 נטלתי עותק צהוב וישן של מגרש השדים ליד. ב – 4 בבוקר סיימתי לקרוא אותו. עם עיניים טרוטות ומוח מסוחרר מעייפות סגרתי את האור וניסיתי לישון. ואז קמתי והדלקתי מנורה קטנה. ככה נשארתי כל הלילה.

אני אדם שמפחד בקלות – אבל לא מספרים. ספרים מרגשים, מצחיקים, מותחים ומפעימים אותי. אבל לא מפחידים.

מגרש השדים הצליח להפחיד אותי לרגע. לחצי לילה אחד. הוא עשה את זה בצורה איטית ופסיכולוגית. בלי כל ההגעלות הגראפיות של סרטי האימה הגרועים. לא הייתי אומר שמגרש השדים הוא ספר מצוין או יצירת מופת. הוא לא. אבל מה שהוא כן – זה ספר אפקטיבי.

וזה כל מה שצריך בספרות אימה.

מגרש השדים מספר על כוכבת קולנוע ידועה והבת שלה. ילדונת מתוקה בת 8 שהיא כנראה הדבר הכי חמוד בעולם.

אבל יום אחד היא מתחילה להיות קצת כבויה. היא ניגשת לאמא באמצע הלילה ואומרת שמישהו מזיז את המיטה שלה. היא מדברת עם רוחות, ולפעמים גם צועקת. איך נאמר בעדינות? הקטר נוסע אבל לא בטוח שיש נהג.

האמא המודאגת לוקחת אותה למיטב הרופאים. היא מלייאנית וכוכבת קולנוע – כבר הזכרתי? ואז גם לפסיכולוג שאפילו מהפנט אותה. והם כולם חסרי אונים. והמצב מחמיר, ומחמיר, ונעשה לא מציאותי ו..

ומפה כל דבר נוסף יהיה ספויילר.

מגרש השדים הוא ספר אימה דתית. הרעים הם שדים מרושעים, והכמרים הצנועים חייבים להילחם בהם. אפילו רוב הדתיים שאני מכיר לא רואים את העולם בכזה שחור-לבן ואני לא בטוח שאפשר ללמוד מהספר יותר מאשר ממעשה בחמישה בלונים.

מה שכן אפשר ללמוד ממנו, אלו טכניקות כתיבה של אימה. חלקים גדולים של הספר מתנהלים בדיאלוגים. קצרים וקצביים. זה משאיר המון מקום לדברים מפחידים לקפוץ מהחשיכה ולקטוע אותם.

הכותב משתמש בכל שטיק אפשרי – וזה עובד לו. אם אחת הדמויות אומרת "הילדה רצחנית", המשפט הבא יהיה "צרחות נשמעו מכיוון אצטדיון הכדורגל". כל פרק מסתיים במשפט קריפי, וחייבים להמשיך לזה הבא.

לאמצע כל זה גם השליכו תעלומת רצח. ובלש פילם-נואר יהודי מבריק עם ראש פתוח (בסרט הורידו את זה, כי זה לא חיוני לעלילה הראשית). וכומר מתאגרף קשוח טהור. וזוג שוויצרי קריפי. וגם..

גם ילדה קטנה אחת. עם כוח על טבעי. ואישיות עתיקה ששוכנת בה. ואמא מפוחדת. וסיפור מהודק ומפחיד בצורה הכי אפקטיבית שאני זוכר שיצא לי לקרוא במדיה הכתובה.

עדיף לקרוא ביום חורף גשום.

נ.ב. זה הזמן לציין שבביקור האחרון בישראל נתקלתי בבית אריאלה בספר סיפורי דיבוק בספרות ישראל. העתקתי כמה עמודים ממנו – עם כמה סיפורים קצרים.

מדברים בהם על "חצר הרב", ועל נשים צעירות עם דיבוק ועל מעשי פלא שהצילו אותם. מיועד לכל מי שמחפש השראה במקורות לסיפורים קצרים. וגם לכל מי שסתם רוצה להיזכר ש'דיבוק' זה משלנו, והגויים סתם גנבו את הרעיון.